יש לי חתולה שחורה. קוראים לה... לא משנה איך קוראים לה. בואו נקרא לה "צל".
צל היא היצור הכי פילוסופי שאני מכיר. יותר מכל הסטואיקנים והאקזיסטנציאליסטים ביחד.
היא לימדה אותי הכל על טבעו של היקום.
אתמול בלילה, למשל, היא ישבה על אדן החלון ובמשך שעה בהתה בעלה בודד שעף ברוח.
שעה. בלי לזוז.
היא לא ניסתה לתפוס אותו. היא לא ניסתה להבין את מסלול התעופה שלו.
היא פשוט... הייתה. היא הפכה להיות אחד עם העלה, עם הרוח, עם הריקוד חסר התכלית של הקיום.
אני, לעומת זאת, בדקתי את הטלפון שבע-עשרה פעם באותה שעה.
הבוקר, היא התעוררה, מתחה את גופה באלגנטיות מושלמת, אכלה בדיוק שלושה גרגירים מהקערה שלה, הלכה לקופסת החול, עשתה את מה שהיא צריכה לעשות, ואז חזרה לישון כאילו ניהלה אימפריה.
היא לא חושבת על אתמול. היא לא דואגת לגבי מחר.
היא נמצאת במצב תמידי של "כאן ועכשיו". נירוונה.
אני מנסה ללמוד ממנה.
להיות נוכח. לקבל את הדברים כפי שהם. למצוא את השקט הפנימי.
ואז, בשלוש לפנות בוקר, היא החליטה, ללא שום סי-בה נראית לעין, לדהור ברחבי הבית כאילו אחז בה דיבוק, להפיל עציץ, להקיא כדור פרווה על השטיח החדש, ולסיים בנחיתה אקרובטית עם התחת שלה ישירות על הפרצוף שלי.
וזה הרגע שבו הבנתי את האמת הפילוסופית העמוקה ביותר שהיא מלמדת אותי:
אתה יכול לעשות מדיטציה כל היום, אתה יכול לתרגל מיינדפולנס, אתה יכול לקרוא את כל ספרי הזן בעולם.
אבל בסוף, היקום הוא פשוט חתול כאוטי, חסר היגיון, שינחת לך על הפנים ברגע הכי לא צפוי.
והדבר היחיד שאתה יכול לעשות, זה לקבל את זה.
ואולי, אם אתה ממש מואר, אפילו לגרד לו מאחורי האוזן.
סוף שבוע רגוע. או שלא. זה לא באמת משנה.
נ. ב.
אין לי חתולה