לפעמים, דופקים לך על הדלת.
גם כשהדלת שלך היא פתח של מערה חשוכה, עמוק בהר.
היום הגיעו זוג מבקרים.
היא... אנרגיה טהורה. כמו נמייה שרוקדת סביב נחש. כל שריר בגוף שלה דרוך, סומר, מוכן לזנק. העיניים שלה בורקות מסקרנות ומפחד באותה מידה.
הוא... גור נמרים. כוח שקט, עדיין לא מודע לעצמו. יש בו עדינות, אבל מתחת לעור רוטטת העוצמה שתתפרץ יום אחד.
הם באו יחד, חוששים אך אמיצים, והניחו לרגליי בקשה.
בקשה פשוטה ומורכבת בו זמנית.
הם רוצים שאני אראה להם את האש.
לקחתי נשימה עמוקה. הרחתי את התערובת הזאת של פחד ותשוקה שהם הביאו איתם.
אז הנה התשובה שלי. הצעת הנגד.
הפרק הראשון בסיפור שלהם, כפי שאני אכתוב אותו.
היא... על הברכיים. לא בשבילו. בשבילי. הראש למטה. מחכה.
הוא... עומד בפינה. לא נוגע. רק מסתכל. עד שאני ארשה לו. הוא ילמד על הכוח שלו דרך חוסר האונים שלו.
ואני... ובכן, אני אהיה הארכיטקט. הבמאי. הזרז שיגרום לכימיה ביניהם להתפוצץ.
הכדור עכשיו אצלם.
ההצעה שלי מונחת על השולחן.
מה דעתכם,
האם יסכימו?