יש שינויים בחיים שמגיעים כמו רעידת אדמה. בקול רעש גדול, עם הרס ובנייה מחדש. רוב הסיפורים הגדולים שלנו הם כאלה. פרידות דרמטיות, החלטות שמשנות חיים, מאבקים הרואיים.
ואז יש את השינויים האחרים. השקטים.
אלה שחומקים מתחת לרדאר.
כבר כמה ימים שאני לא מעשן.
אל תצפו לסיפור גבורה. לא הייתה "החלטה". לא היה מאבק. לא זרקתי חפיסה לפח בהילוך איטי דרמטי.
זה פשוט... קרה. או יותר נכון, זה הפסיק לקרות.
יום אחד, הטקס הזה, שהיה חלק אינטגרלי מהקיום שלי הסיגריה עם הקפה, זו שאחרי סקס, זו של הלילה... פשוט איבד את המשמעות שלו.
היד הפסיקה לחפש את החפיסה. הפה הפסיק לדרוש את הטעם המר.
ונפרדתי.
בלי מחשבה. בלי השקעה.
פרידה שקטה, כמעט מקרית. כאילו מעולם לא היינו יחד.
וזה מה שמטריד אותי.
הקלות הזאת.
אם משהו כל כך מושרש, כל כך פיזי, כל כך ממכר, יכול פשוט להיעלם יום אחד כאילו מעולם לא היה, מה זה אומר על כל שאר הדברים שאנחנו נאחזים בהם?
מה זה אומר על ה"אהבות הגדולות" שלנו? על הזהויות שאנחנו בונים לעצמנו? על הכאבים שאנחנו מספרים לעצמנו שאי אפשר לחיות בלעדיהם?
אולי אנחנו מספרים לעצמנו סיפור לא נכון על שינוי.
אולי הוא לא דורש מאבק אדיר. אולי הוא לא דורש החלטה מודעת.
אולי הוא פשוט דורש את הרגע הנכון.
הרגע הזה שבו החלק הזה בך, שהיה צריך את הכאב, או את העשן, או את הדרמה... פשוט מת.
בלי טקס. בלי לוויה.
וזה מפחיד.
כי אם אהבה יכולה להיגמר ככה, בשקט,
ואם הרגל של שנים יכול להתפוגג כאילו היה אדי מים,
אז אולי שום דבר הוא לא באמת קבוע.
אולי הכל זמני.
ואולי אנחנו רק צעד אחד, שקט ולא מתוכנן,
מלשחרר הכל.