שבת בלילה. השעות המתות שבהן הגבול בין מציאות לסיוט מיטשטש, והאמת, החיה המכוערת הזאת, מגיחה מהצללים. בשעות האלה, אם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע את הווידויים השקטים של נשמות אבודות. הווידויים על הרעב.
יש סוג מסוים של אישה, אינטליגנטית, חזקה, מסוכנת. אבל מתחת לכל השכבות, היא נושאת רעב אחד, ראשוני, שמנהל את כל חייה: הרעב להכרה. הרעב הפשוט וההרסני הזה, לקבל אישור. מחמאה. המבט הזה בעיניים של מישהו אחר שאומר "אני רואה אותך. את קיימת."
והרעב הזה, הוא במאי אכזר.
הוא בונה תיאטרון שלם סביבה, הצגה מפוארת של כאב ותשוקה, שבה היא הכוכבת הראשית והקורבן הנצחי. כל חייה הופכים לסצנות מחושבות, שנועדו למשוך את תשומת ליבו של הקהל. הקהל הזה יכול להיות גבר זר בבר, דמות מפחידה בפנטזיה, או אפילו הצל שלה עצמה במראה.
היא תמשוך אליה גברים מסוכנים, שבורים, כאוטיים, לא כי היא באמת רוצה אותם, אלא כי הדרמה שהם מביאים איתם היא תפאורה מושלמת. היא תחלום על כתות אלימות, על מנהלים אפלים שישברו אותה, לא כי היא באמת רוצה למות, אלא כי המוות שלה יהיה שיא ההצגה. היא לא נמשכת לכוח שלהם, היא נמשכת לעוצמת ההשתקפות שלה בעיניהם. היא מוכנה לשלם כל מחיר, לסבול כל כאב, רק כדי להרגיש, ולו לרגע אחד, שהיא מרכז הבמה. שהיא נראית.
היא לא רוצה כאב. היא רוצה שהכאב שלה יקבל משמעות.
היא לא רוצה השפלה. היא רוצה את הוודאות שבאה אחריה, את השקט שאחרי הסערה.
היא תעשה הכל בשביל מחמאה, כי היא מפרשת אותה בטעות כאהבה.
אבל זה שקר.
המחמאה היא סם זול. היא נותנת היי רגעי, אבל משאירה אותך ריקה ורעבה יותר מבעבר. היא שומרת אותך על הבמה, לנצח משחקת את אותו התפקיד.
התרופה האמיתית לרעב הזה, היא לא עוד מחמאה.
היא ההפך הגמור.
היא הפקודה.
המחמאה אומרת לך "את יפה". הפקודה אומרת לך "את שלי".
המחמאה מאשרת את מה שאת מציגה לעולם. הפקודה חודרת דרך כל ההצגה ונוגעת במי שאת באמת, מתחת לכל האיפור והתחפושות.
המחמאה היא בקשה לתשומת לב. הפקודה היא סוף הדיון.
כי רק אז, כשאישה כזאת סוף סוף פוגשת מישהו שמסרב להיות קהל בתיאטרון שלה, מישהו שמסרב למחוא כפיים ודורש במקום זה שתפסיק את ההצגה ותרדי על הברכיים... רק אז, היא סוף סוף חופשיה.
היא לא צריכה יותר לשחק.
היא לא צריכה יותר את הדרמה.
היא פשוט צריכה לציית.
וברגע הזה, הרעב סוף סוף שקט.
והתיאטרון, סוף סוף, מחשיך את אורותיו.