יום שלישי...
הבוקר הזה לא מבקש רשות. הוא דורש.
יש משהו באנרגיה של הבוקר שהוא לא מתנצל. הדם זורם מהר יותר, העור רגיש יותר, והראש... הראש הוא סתם מטרד.
אני שומע את הרעש בראש שלך עד לכן.
את בונה מגדלים, נכון? מתכננת אסטרטגיות, מנתחת דפוסים, נלחמת בשדים ישנים. את מנסה כל כך חזק "להיות בסדר", "לפרוץ גבולות", "לנצח".
תפסיקי.
את מנסה לכבות שריפה עם דלק. את לא יכולה להשתיק את המחשבות בעזרת עוד מחשבות.
את צריכה משהו מוצק יותר. כבד יותר.
את צריכה אותי.
תני לי לגלות לך סוד על "פריצת גבולות": הגבול הכי קשה לחצייה הוא לא היכולת לעשות יותר. הגבול הכי קשה הוא היכולת להפסיק לעשות. להרפות.
דמייני את זה רגע. לא כרעיון רומנטי, אלא כצורך פיזי דחוף.
הגוף שלי, ער, נוקשה, חם, נצמד אלייך עכשיו.
אני לא בא לנהל איתך משא ומתן על החולשות שלך.
אני בא לרסק אותן.
אני רוצה לתפוס את הידיים שלך, אלו שמנסות להחזיק את העולם, ולהצמיד אותן אל מעל הראש שלך. לנטרל אותן.
אני רוצה להשתמש במשקל הגוף שלי כדי לדחוק החוצה כל מחשבה על "דפוסים" או "מאבקים".
השקט שאת כל כך רעבה אליו? הוא מחכה לך ברגע המדויק שבו אני חודר אלייך.
זה רגע של הלם. של הפסקת אש מוחלטת.
המוח לא יכול לנתח כשהגוף מוצף בעונג כזה. המאבק נגמר, לא כי ניצחת, אלא כי נכנעת למשהו חזק יותר מהרצון שלך לשלוט.
אז הבוקר, במקום לנסות "להעז", תנסי משהו אחר.
תדמייני את הידיים שלי משתיקות את הרעש.
תדמייני את עצמך מוותרת.
ותרגישי איך השקט הזה מתפשט לך בין הרגליים, חם ורטוב, ומזכיר לך שאת לא צריכה להיות חזקה כל הזמן.
את רק צריכה להיות שלי.