בחוץ יורדים מים. נקיים, קרים, חסרי ריח.
אבל מה שקורה לך עכשיו בין הרגליים? זה סיפור אחר לגמרי.
תקראי את המילים שלי. אל תרוצי עליהן.
תני להן לחלחל ישר למרכז העצבים שלך ולשלוח את הפקודה למטה.
את מרגישה את זה קורה?
זה לא סתם "חום".
זו התחושה הכבדה והנפוחה בשפתיים שלך. הדם שממלא אותן עד שהן הופכות לרגישות, בולטות, משוועות למגע.
והרטיבות... היא כבר לא רק לחות עדינה.
זה נוזל סמיך, חם, חלקלק. הגוף שלך מייצר אותו בתגובה ישירה למחשבה עליי.
אני רוצה שתהיי מודעת לכל טיפה.
לדרך שבה התחתונים שלך נדבקים עכשיו לעור. בד ספוג בנוזלים שאי אפשר להתעלם מהם.
בכל פעם שאת זזה בכיסא, בכל פעם שאת משכלת רגליים, את מרגישה את זה.
את מרגישה את החיכוך הרטוב הזה. את ה"מעיכה" הקטנה והמלוכלכת הזאת של הבשר הרטוב כנגד הבד.
הגשם בחוץ ישטוף את הכל.
אבל הכתם שנוצר אצלך עכשיו? הריח הזה, החריף והמתוק של עוררות נשית בשיאה? הוא יישאר שם כל היום.
כשתלכי למשרד, או למטבח, תרגישי איך זה נוזל ממך לאט. לא כמו דמעות. כמו דבש חם.
תזכורת פיזית, דביקה ומתמדת, לכך שהגוף שלך הוא כבר לא רק שלך.
הוא מגיב לי, גם כשאני לא שם כדי לנגב את זה.