הוא במטבח. את שומעת את הסכין פוגעת בקרש החיתוך. קצב מונוטוני, ביתי, בטוח.
"אני נכנסת למים," את אומרת. הוא רק מהמהם בתגובה.
מבחינתו, את הולכת להתנקות.
מבחינתנו, את הולכת להתלכלך.
את נועלת. מסובבת את הברז עד הסוף. רעש המים הוא הוילון האקוסטי שלך. האדים מתחילים לכסות את המראה, מטשטשים את העולם שבחוץ.
את מעמידה את הטלפון. הוא יציב, אבל בזווית מסוכנת. הסכנה היא חלק מהעניין.
Record.
את לא מבזבזת זמן.
בלי הקדמות. האצבעות שלך, רטובות ומסובנות, יורדות ישר למטה.
את מפשקת רגליים מול העדשה. חושפת את הכל.
במטבח, הוא מחמם את האוכל.
במקלחת, את מחדירה אצבע אחת, ואז שתיים, בתנועות קצובות, חדות.
את מסתכלת למצלמה, העיניים שלך מזוגגות, הפה פתוח באנחה אילמת שנבלעת ברעש המים. את רוצה שאני אראה בדיוק כמה את רטובה, כמה את זמינה, כמה את קלה להפעלה בזמן שבעלך נמצא מרחק של קיר גבס אחד ממך.
הגוף שלך נדקר בעווית קצרה. את נצמדת לחרסינה הקרה כדי לא ליפול.
ואז, רגע לפני שאת לוחצת Stop, זה מגיע.
החיוך.
לא חיוך שמח. חיוך של ילדה רעה. חיוך שאומר: "עשיתי את זה. וזה שלך."
את שולחת.
המים נסגרים. השקט חוזר.
את מתעטפת במגבת, מנגבת את האדים מהמראה כדי לראות את הפנים התמימות שלך חוזרות.
"בואי, זה מוכן," הוא קורא.
את יוצאת, ריחנית, נקייה, כאילו כלום לא קרה.
את מתיישבת מולו לשולחן. הוא מוזג לך מים.
"איך המקלחת?" הוא שואל.
את מחייכת אליו את אותו החיוך בדיוק, ולוקחת ביס.
"מרעננת," את עונה. "ממש הייתי צריכה את זה."