"ומניין הרצון לכתוב כל כך הרבה? לחשוב ולהרגיש כל כך הרבה ולרצות לשפוך את זה בכתב? ועוד באופן קוהרנטי?"
ההודעה הזו המתינה לי בתיבה.
יום שני בבוקר. הקפה הראשון כבר בכוס, השבוע מתחיל להתניע, והשאלה הזו מעלה בי חיוך קטן.
מניין הרצון? התשובה, בניגוד למה שנהוג לחשוב, היא לא דרמטית. אין בה ייסורי יצירה או מאבק הישרדותי. היא הרבה יותר ארצית, ומורכבת משלושה אלמנטים די פשוטים: זמן, חשק, ואפיק שחרור.
זה מתחיל בזמן. יש לי את הפריווילגיה להתבונן. להסתכל מהצד על משחקי הכוח, על הניואנסים הקטנים של היום-יום, על איך אנשים (ובעיקר נשים) נעים במרחב. וכשיש לך את הזמן והשקט להסתכל באמת, הראש באופן טבעי מתמלא.
ואז מגיע החשק. היצר הזה, החרמנות האינטלקטואלית והפיזית, לקחת את כל התצפיות האלה ולפרק אותן. לראות מה מסתתר מתחת למנועים של מי שקוראת אותי.
אבל הראש הוא כלי קיבול מוגבל. אם רק אספוג ואנתח, דברים יתחילו לעלות אבק.
כאן הכתיבה נכנסת כאפיק שחרור. זה השסתום שלי. במקום לתת למחשבות, לתשוקות ולפנטזיות להתפזר באוויר, אני מתעל אותן למקלדת. זה מנקה לי את המערכת, משחרר את הלחץ, ומפנה מקום לדברים חדשים.
ולמה קוהרנטי?
כי רעש וכאוס הם מתישים. מילים מסודרות, לעומת זאת, הן כמו מגע מדויק. כשהטקסט קוהרנטי, הוא לא צועק. הוא לוחש. וגיליתי שכשאתה לוחש משהו ברור וחד, שומעים אותך (ומרגישים אותך) הרבה יותר חזק מאשר כשאתה צועק.
פסח ממש מעבר לפינה.
כל העולם סביבנו עסוק עכשיו ב"סדר", בניקיונות, בלזרוק את מה שמיותר כדי לפנות מקום בארונות.
אני מניח שהפוסטים האלה הם סוג של ניקיון האביב הפרטי שלי. להוציא את המילים החוצה, לסדר את המדפים בראש, ולהרגיש את החירות הפשוטה של מקום פנוי ונקי לפנטזיה הבאה.
בוקר טוב לשואלות ולשותקות.