זה היה כל כך קרוב.
בהתחלה הוא הביט בי ממרחק.
לאט לאט הוא התקרב.
חג מסביבי.
זה היה משעשע, לנסות לתפוס אותו.
אחר כך זה התחיל לעצבן.
גאה בי כעס.
רציתי לתפוס אותו כבר לא מתוך אתגר
אלא כדי לנקום.
למעוך אותו.
לרצוח אותו בדם קר.
לראות את גופתו מוטלת לרגליי.
תאוות הנקם שלי הגיעה לשיא שלא הכרתי.
בסוף הוא פשוט ברח.
בלי שום ייסורי מצפון.
פשוט התעופף.
הזבוב הזה.
רק אהבה מביאה אהבה.
}{
קוגיטו ארגו סום
וגם קרדנדו וידס.מי שירצה - יראה
מי שצריך - יודע
האורינטציה הבדסמ"ית:
קודים של מתחלפת. גם הרהורים.
אשה
רק אשה.
כל הדברים האחרים
הם שברים
רסיסים
חלקם יפים, חלקם פחות יפים.
אשה שואהבת דברים אחדים
ולא אוהבת אחרים.
היה הרבה יותר פשוט ונעים וחלק
אם הייתי אוהבת הכל.
זה גם מאד פרקטי (אבל הבטחתי לעצמי פוסט אחד בלי ציניות, נווווו).
ולא היתה לזה התחלה
כי כולנו חלק ממשהו
ואין לזה סוף באמת
אבל כרגע עצוב לי
ואם אתה לא מסוגל לראות את המחמאה, אז צא לדרך בלעדיה.
מש(ת)חררת.
לא אומר שאיתך ולך אהיה
סאבית
ואיתך ולך אהיה
דומית.
זה שאני מתחלפת אומר
שאם וכאשר
אבחר לי אחד בצלמי
הוא יהיה בדיוק כדמותי -
מתחלף.
כל כך פשוט
שאין לי מושג מדוע
אני צריכה לכתוב את זה.
ואתה -
אתה תמיד תשאר במקומך המיוחד
בלי קשר
למה ואיך שפניות בפרטי עושות או לא עושות לי 😄
ואפילו לא סקסי.
שתדע
החתול
שנפל בפעם השלישית
אחורה
ובכל זאת
חזר וטיפס על הגדר
בריכוז מוחלט
בידיעה שהוא יצליח
ריתק אותי
וחשבתי על יובל.
יובל הוא אח של מיכל.
מציצים
מ ציצים
בוא כבר, יש לנו מלאן עבודה
נורא מצא חן בעיני
'צטערת
זה פשוט הצחיקותי
אבל ממש.
לא ראוי, כנראה
אבל עדין
ממש.
ושוב אותו השיר
אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב
ואם שירים אהבת
רק שכתובים באבן
בין הכיפים אגור
ובסלעים אכתוב.
ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר
הוא כנראה אהב אותי,
האיש הזה.
חושבת על הפעמים (הספורות)
שקיבלתי את השיר במתנה.
וחושבת על הפעם ההיא, המיוחדת.
(זה לא שאתה היית מיוחד {זה יהיה ביזארי עד למאד אם אתה קורא את זה} או אני, אבל הרגעים הספורים ההם שחלפו ביננו אז, עם כל התמימות ההיא, היו באמת מיוחדים. רק אתה ואני נדע כמה. ואתה כנראה כבר לא זוכר. הרבה ויכוחים חווינו מאז ואחר כך הרבה שנים של שכחה {לפחות ככה זה נראה} בסופו של דבר היית. לי.)
חושבת גם על הפעמים (הרבות)
שהרגשתי ככה בעצמי.
וחושבת על הפעמים (הרבות עוד יותר)
שרציתי להרגיש ככה. שרציתי להתמסר. ולא העזתי.
וחושבת על הטקס מקודם.
ועל היום שעכשיו.
יום הזכרון לשואה ולגבורה.
יום טעון.
אז אם תרצה בכל זאת (ותבחר) לדעת, זה ככה:
אהבה, כעס, תסכול, עייפות, געגוע, החמצה, עצב.
אין שום חוסר הבנה או חוסר ידיעה.
אולי זה מה שהכי
עצוב.
ככה הוא אמר
מזמן לא הרשיתי לעצמי
פשוט לצחוק
תודה על הדגים
:))
מאז שאני זוכרת
השחור הזה נראה לי מוזר
בית
(ממש מעט מקומות בחיי יכלו להקרא בית וזה סתם בשביל להדגיש את המילה, מי שמכיר אותי ממילא יודע על מה מדובר)
עם קירות שחורים.
אז אני מנסה להזיז אותם
כל פעם לכיוון אחר
אבל קירות הם קירות (הם קירות, הם קירות.... זו הרי כתיבה, זה חייב לקלוח!)
ובניגוד למיתוס
אי אפשר להזיז אותם
רק לשבור
ואני ממש, אבל ממש לא
רוצה לשבור
למרות מה שנראה לך (לכם, להם, לנו, ברור כאילו....), אולי
אזאניפה
כמו תמיד (!) (?) (...)
וזהו 😄
ואם אהיה מה שאתה מחפש
האם תהיה שם ?
האם תוכל ?
ולאאאאאאאאאאא
בבקשה אל תגיב
זה פומבי אבל זה רק הרקע
זה תמיד
רק ביני ובינך
אוהבת
מאד
שהיו
ואינם
עוד !
כמו עשן הסיגריה
שעדין נדבק
למרות שבאמת
(קופסא בשלושה ימים)
הללויה ?
או הללו-יה אולי ?
(זו מחווה בשבילך מר חזק)
ככה כמו תמיד
חצי בוחקת חצי צוחה
ושומדבר לא באמת באמת
השתנה
ועכשיו מחכה
שוב.