קוגיטו ארגו סום

'צטערת
זה פשוט הצחיקותי
אבל ממש.

לא ראוי, כנראה
אבל עדין
ממש.



ושוב אותו השיר

אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב
ואם שירים אהבת
רק שכתובים באבן
בין הכיפים אגור
ובסלעים אכתוב.

ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר
הוא כנראה אהב אותי,
האיש הזה.


חושבת על הפעמים (הספורות)
שקיבלתי את השיר במתנה.

וחושבת על הפעם ההיא, המיוחדת.
(זה לא שאתה היית מיוחד {זה יהיה ביזארי עד למאד אם אתה קורא את זה} או אני, אבל הרגעים הספורים ההם שחלפו ביננו אז, עם כל התמימות ההיא, היו באמת מיוחדים. רק אתה ואני נדע כמה. ואתה כנראה כבר לא זוכר. הרבה ויכוחים חווינו מאז ואחר כך הרבה שנים של שכחה {לפחות ככה זה נראה} בסופו של דבר היית. לי.)


חושבת גם על הפעמים (הרבות)
שהרגשתי ככה בעצמי.
וחושבת על הפעמים (הרבות עוד יותר)
שרציתי להרגיש ככה. שרציתי להתמסר. ולא העזתי.


וחושבת על הטקס מקודם.
ועל היום שעכשיו.
יום הזכרון לשואה ולגבורה.
יום טעון.


אז אם תרצה בכל זאת (ותבחר) לדעת, זה ככה:
אהבה, כעס, תסכול, עייפות, געגוע, החמצה, עצב.
אין שום חוסר הבנה או חוסר ידיעה.
אולי זה מה שהכי
עצוב.