קוגיטו ארגו סום

אבל יודעת, חזק וברור
שהמילים האלה עלו בי
אחרי שדיברנו הבוקר...

גשם

ברחובות כיבו מזמן את הניאון
אתה נראה לי קצת עייף, נלך לישון
האור דולק בחדר השני
אבל מישהו בוכה וזה לא אני.

אני רוצה לשמור עלייך ועלי
היום עבר עלינו יום קשה מדי
בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה
ואתה בוכה, אתה בוכה.

ספר לי מה כבד עליך
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחה את דמעותיך
ורק שלא תבכה עוד לעולם.

אין מקום לדאגה היה שקט
אני איתך, אתה לא לבד לעת עתה
עכשיו הכל זורם כאן במנוחה
ואתה בוכה, ואתה בוכה.

ספר לי מה כבד עליך...

ציי(ד)ר,
אבל בעצם
חוטב עצים :))


אף פעם לא חשבתי
על השימוש ה ז ה במיטת מלון.......


כן,
כנראה עלינו מדרגה 3>

חושבת על מחר, אבל לא במושגים של *פנטזיה*.
זה יותר קרוב לרצון פשוט להיות,
פשוט להיות.
לחבק אותך ולהתחבק
לרגש אותך ולהתרגש
לחלוק
לחזור לאותו יום מרגש
ולספר לך על מה הרגשתי, מה חשבתי...

לנסות להתחבר ולעבור את המכשולים.
לראות אותך.

הקשירה, אם תהיה או לא, פחות מעסיקה אותי.
יותר, הרבה יותר, חשוב לי להבין,
מדוע אתה לא רואה ולא מרגיש,
את הקולר הרחב הזה שנמצא על צווארי מאותו יום שישי בצהריים...
מדוע אתה מרגיש מאויים, למרות הכחשותיך ?
ואם אתה באמת לא מאויים, למה אתה משדר שכן ?

פשוט מתגעגעת, מרקו....

איכשהו
בכל פעם שאני מנסה להפחית דרמה,
הדרמה גוברת.

ריגשת אותי היום,
דווקא בגלל הטריוויאליות.
אז בסדר - "אעשה כל מה שתאמר"
רק שחו"ח לא נהפוך לונילים בטעות.
}{
בשיחה עם הבוסית שלי, לסיכום היום,
דיברנו *איכשהו* על מצבי קיצון.
סיפרתי לה שאתמול שוחחתי עם *מישהו* על סאדו
ועל דוגמת הנאצים כמצב קיצון לסאדיזם.
לא משעמם פה בזמן האחרון.

היום מתגעגעת אליך טיפה יותר
בלי קשר לצורה בה אתה גומר.

מרקו. הלב.

שוקולד
וספר (מקסים).

ופרידה.

חשבתי על
למה אני שונאת פרידות...
הפחד משינוי, הוא הדבר שמאחורי הדבר.
אבל זה נשאר מוזר -
הרי בחרתי בשינוי, אני רוצה בו.
מוזר.
ואחרי הכל, זה פשוט מרגש 😄



ולך -
מה פתאום כועסת ??
אהבתי את הרצון שלך *לסנשן* אותי 😄

של סוף הקיץ ?

הכל נמשך ונמשך.
מסטיק
הוא סוכריה לעומת המצב...

הכל צבוע
צהובאפור
כמו החול כשהוא יבש. מאד יבש.

הכל פחות ברור
כמו
מבעד למסך.


למה טרם למדת להתקשר לנייד שלי ולא לבית ?
בינתיים מצייתת
אבל
הכעס גואה.

וכייף להצליח
למרות
הפטור שקיבלתי.

עכשיו הרבה יותר שלם.
לא זוכרת מה היתה ההגדרה,
אבל זה כי אני לעתים
באמת שקשוקה
סתומה.
בעיקר כרגע.

השד השמאלי,
זה שמעל ללב,
שולח לי תזכורות.

}{

(כבר לא שיפקי, אבל טיפה יותר שלך)

את מקבלת אותי כשאת אזוקה למיטה אני דוחף לך את הגרב שלי לפה ומתחיל לשבת לך על הפרצוף.
בהתחלה חייכתי.
אבל אז נמחק לי החיוך.
"הוא רציני" חשבתי במהירות, מנסה ללקק הכי טוב שאני יכולה, כשהגרב עדין סותמת לי חצי לוע,
וגם לנשום טיפה.
בכל פעם שניסיתי לפנות מקום לטיפה אויר, חטפתי סטירה. מצלצלת.
ואז, כשהאויר בראות נגמר מזמן, והרגשתי שבדיוק בעוד שניה
אני מאבדת את זה, הזזת קצת את ישבנך ונתת לי לקחת שתי נשימות חטופות, לפני שאטמת אותי שוב.
זה הרגע בו הבנתי, שאני יכולה להרפות, שאתה באמת שומר עלי.
תוך חצי דקה, הקולות שלך הבהירו לי שאני עובדת נכון.
ברגע שאני מצליחה להפסיק לחשוב, שנינו מתחילים להנות.
קמת מעלי, קירבת את פיך לאוזני ולחשת "אני רוצה אותך מאה וחמישה אחוזים איתי.
אני מוציא את הגרב, אבל את לא מוציאה הגה. זה ברור?"
הנהנתי.
נשכבת לצידי וכיוונת אותי כך שהפה שלי יהיה קרוב לזין שלך, אבל לא נוגע ממש.
הסתכלת לתוך העיניים שלי. לתוכי. עמוק.
"את רוצה אותי?" הנהנתי בלי לאבד שניה מהעיניים שלך. המחייכות אלי.
"קחי אותי, עשי בו כרצונך"
עצמתי את העיניים ועטפתי את הזין שלך בפי.
כמו בפעמים הקודמות, זה לא לקח הרבה עד שגמרת לי עמוק בגרון.
"מאז שהפסקת להשתמש בשיניים את מוצצת לא רע בכלל".
אתה מחייך ואני עסוקה בלהחזיר את הנשימה.
"את מוכנה להמשיך?" אני מהנהנת.
פרקי הידיים כואבים לי, אבל השתיקה הכפוייה קשה יותר.
"אני יודע, יפה שלי, אבל זה מה שביקשת, נכון?"
שוב אני נדהמת ממך. מהיכולת שלך לקרוא את העיניים שלי.
לרגע התפתתי לרומנטיקה הזו ואז שמעתי את השאגה שלך בתוך ראשי ממש
"נכון, יפה שלי?"
הדמעות דיברו בשמי. שוב לא הייתי איתך לרגע. ראיתי את הצל שחלף בעיניך. כאב לי.
"אני יורד להרגע. סוגר את הדלת. את נשארת כאן בלי לזוז. ברור?"
אני מסתכלת עליך ופעם ראשונה בחיי ברורה לי התחושה של "עיניים קרועות".
אתה יודע שאני לא מסוגלת להיות לבד בחדר סגור. אתה יודע מדוע.
"משהו לא ברור לך? את זוכרת את מילת הבטחון שלך? את רוצה להשתמש בה?"
אני מסמנת לשלילה.
"הכל בסדר?" אני מהנהנת.
מסתכלת על הגב שלך המתקרב לדלת. אתה יוצא וסוגר את הדלת בשקט.
אחרי עשר שניות אתה שוב לידי.
"קטן עליך, יפה שלי. נתקדם עוד צעד."
והגרב חוזרת לפי.
נשארת לבד. אזוקה. פי חסום. הדלת סגורה.
אחרי שתיים-שלוש דקות, כבר לא אכפת לי אם אתה למטה או ממש מעבר לדלת
הפסקתי לנסות לשמוע.
שוקעת.

שיפקי.....
כמו תמיד
השארת אותי בלי נשימה....
רק שהסשן של כרגע
הוא די אכזרי,
שלא לאמר, אקסטרימי...


כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי.

כי שירי הוא עלה ברוח
הנידף, השכוח
הוא האור הרך הנפקח
בלילותי
הוא אתה ההולך אלי.

בנדודי חולפות עלי
תמונות ונשמות
ושמות שמות
אתה בא והולך אלי (עלי).

יה
דומיה סביב
והיה אם אתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי (עלי).

כי שירי הוא משב הרוח
חלוני הפתוח
מעין כוחי, צחוק ובכי
קץ ייסורי
אתה בא והולך אלי.

בדרכי הולכים איתי
שירים וניגונים
ופנים, פנים
אתה בא והולך אלי.

איי
עלטה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי (עלי).


שלך,
בדרך הפרטית
שלנו.

בתשובה לשאלה, בפעם האלף....

מדוע ?
כי מעבר להחפצה הבדס"מית,
שאף היא אינה כוס התה שלי באופן כללי,
אני לא מאמינה ברכושנות.
גם לא בחלק הונילי של חיי
וקל וחומר בחלק הבדס"מי (אם בכלל קיימת חלוקה שכזאת, מעבר לתיאור הסכמתי).

כן -
אני מקיימת אינטראקציה מדהימה ומופלאה עם שולט,
כן, אנחנו משוחחים על קילור,
כן, מקולר אלי הנשלט-המתחלף שלי
אבל
אף אחד מהם אינו רכוש שלי
ולעולם לא אהיה רכושו של אף אחד.

אהיה גאה אם וכאשר,
השולט ששולט בי יבחר
לסמן אותי בקולרו.
אהיה גאה לעשות כל (כ-ל) מה שנקבע בינינו
אבל
הבעלות שלו עלי תבוא לידי ביטוי
אך ורק בחלקים שמוסכמים.

לכן -
לא, אני לא משוייכת 😄




* * תוספתא -
ותודה לאיש המים - ווטרמן - על האיתגור
וממלאת בשמחה את בקשתו/דרישתו
לכתוב כמה הוא מענין, חכם וסקסי לי 😄
(ומי שמכיר אותי יודע, שאני לא משקרת בוירטואל)


מ-ר-ק-ו.
מתגעגעת קשות.