קוגיטו ארגו סום

חושבת על מחר, אבל לא במושגים של *פנטזיה*.
זה יותר קרוב לרצון פשוט להיות,
פשוט להיות.
לחבק אותך ולהתחבק
לרגש אותך ולהתרגש
לחלוק
לחזור לאותו יום מרגש
ולספר לך על מה הרגשתי, מה חשבתי...

לנסות להתחבר ולעבור את המכשולים.
לראות אותך.

הקשירה, אם תהיה או לא, פחות מעסיקה אותי.
יותר, הרבה יותר, חשוב לי להבין,
מדוע אתה לא רואה ולא מרגיש,
את הקולר הרחב הזה שנמצא על צווארי מאותו יום שישי בצהריים...
מדוע אתה מרגיש מאויים, למרות הכחשותיך ?
ואם אתה באמת לא מאויים, למה אתה משדר שכן ?

פשוט מתגעגעת, מרקו....