קוגיטו ארגו סום

את מקבלת אותי כשאת אזוקה למיטה אני דוחף לך את הגרב שלי לפה ומתחיל לשבת לך על הפרצוף.
בהתחלה חייכתי.
אבל אז נמחק לי החיוך.
"הוא רציני" חשבתי במהירות, מנסה ללקק הכי טוב שאני יכולה, כשהגרב עדין סותמת לי חצי לוע,
וגם לנשום טיפה.
בכל פעם שניסיתי לפנות מקום לטיפה אויר, חטפתי סטירה. מצלצלת.
ואז, כשהאויר בראות נגמר מזמן, והרגשתי שבדיוק בעוד שניה
אני מאבדת את זה, הזזת קצת את ישבנך ונתת לי לקחת שתי נשימות חטופות, לפני שאטמת אותי שוב.
זה הרגע בו הבנתי, שאני יכולה להרפות, שאתה באמת שומר עלי.
תוך חצי דקה, הקולות שלך הבהירו לי שאני עובדת נכון.
ברגע שאני מצליחה להפסיק לחשוב, שנינו מתחילים להנות.
קמת מעלי, קירבת את פיך לאוזני ולחשת "אני רוצה אותך מאה וחמישה אחוזים איתי.
אני מוציא את הגרב, אבל את לא מוציאה הגה. זה ברור?"
הנהנתי.
נשכבת לצידי וכיוונת אותי כך שהפה שלי יהיה קרוב לזין שלך, אבל לא נוגע ממש.
הסתכלת לתוך העיניים שלי. לתוכי. עמוק.
"את רוצה אותי?" הנהנתי בלי לאבד שניה מהעיניים שלך. המחייכות אלי.
"קחי אותי, עשי בו כרצונך"
עצמתי את העיניים ועטפתי את הזין שלך בפי.
כמו בפעמים הקודמות, זה לא לקח הרבה עד שגמרת לי עמוק בגרון.
"מאז שהפסקת להשתמש בשיניים את מוצצת לא רע בכלל".
אתה מחייך ואני עסוקה בלהחזיר את הנשימה.
"את מוכנה להמשיך?" אני מהנהנת.
פרקי הידיים כואבים לי, אבל השתיקה הכפוייה קשה יותר.
"אני יודע, יפה שלי, אבל זה מה שביקשת, נכון?"
שוב אני נדהמת ממך. מהיכולת שלך לקרוא את העיניים שלי.
לרגע התפתתי לרומנטיקה הזו ואז שמעתי את השאגה שלך בתוך ראשי ממש
"נכון, יפה שלי?"
הדמעות דיברו בשמי. שוב לא הייתי איתך לרגע. ראיתי את הצל שחלף בעיניך. כאב לי.
"אני יורד להרגע. סוגר את הדלת. את נשארת כאן בלי לזוז. ברור?"
אני מסתכלת עליך ופעם ראשונה בחיי ברורה לי התחושה של "עיניים קרועות".
אתה יודע שאני לא מסוגלת להיות לבד בחדר סגור. אתה יודע מדוע.
"משהו לא ברור לך? את זוכרת את מילת הבטחון שלך? את רוצה להשתמש בה?"
אני מסמנת לשלילה.
"הכל בסדר?" אני מהנהנת.
מסתכלת על הגב שלך המתקרב לדלת. אתה יוצא וסוגר את הדלת בשקט.
אחרי עשר שניות אתה שוב לידי.
"קטן עליך, יפה שלי. נתקדם עוד צעד."
והגרב חוזרת לפי.
נשארת לבד. אזוקה. פי חסום. הדלת סגורה.
אחרי שתיים-שלוש דקות, כבר לא אכפת לי אם אתה למטה או ממש מעבר לדלת
הפסקתי לנסות לשמוע.
שוקעת.