בבית קפה בתחנת דלק.
את יודעת מי את -
לבשת שמלה אדומה
ובאת לפגוש אותי כדי להוכיח לו כמה אני מפלצת.
אני משוכנעת, שלפי תפיסת עולמך, את בטוחה היום שצדקת אז.
זה שהוא חושב אחרת, זה ממש לא משנה.
ככלות הכל, לפי תפיסתך, המציאות לא ממש מוכיחה כלום.
אם המציאות מפריעה לתפיסת העולם, פשוט מסירים אותה מסדר היום.
אין בעיה.
וכל זה, רק הקדמה.
היום אמרת משהו בצ'ט.
ושוב - אין לי ענין לריב איתך.
את מייצגת בעיני תופעה מכוערת, זה הכל.
רק דבר אחד יש לי לאמר, לך באופן אישי:
צדיק - כתמר יפרח.
זהו.
ותהני לך בעולמך הצר
וברור שכאן מיושם הכלל -
רשע וטוב לו.
באמת תהני. ולא רק את.
ככל שתהנו יותר, כך אוכל אני, לחיות את חיי בשקט.
קוגיטו ארגו סום
וגם קרדנדו וידס.מי שירצה - יראה
מי שצריך - יודע
האורינטציה הבדסמ"ית:
קודים של מתחלפת. גם הרהורים.
פשוט כי........
וגם בגלל
וככה וככה
וגם הפוך
אפשר לאמר המון, גם כשלא מדברים בכלל.
אתה חורש בי
תלמים
זורע זרעים.
********************
"תעלי לקוויקי, אני כבר מגיע"
סתם כדי שלא נשכח, גם כשנרצה לסלוח
}{
חושומור מטורף.
אמרתי לך.
אתה כבר ישן וחולם
ואני חולמת, אבל ערה.
אז לפני שהולכת לישון, קח לך שיר במתנה....
לו יכולתי - הייתי קוסם
מטייל בסיפרי אגדות
הייתי את כל העולם מבשם
ביפים של רזים וסודות
הייתי קורא לילדים
לוקח איתי את כולם
לארץ פלאים חמודים
שם ירח תלוי על סולם
לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן
לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן
מתוך
החולם הקטן / זמירה חן
לילה טוב 😄
ומי שמבין בחיי שבט הנבחו, יבין....
30 יום. היום.
וואלה !
שריטה גדולה. עמוקה.
אני.
ל- א.
ה {א} הזה.
בייבי שלי ?
הסיטואציה הזו, של לתת למישהו לכוון את מהלך הדברים, זרה לי....
זה לא שלא התנסיתי בה בחיי.
היו זמנים שנתתי את המושכות בידיים אחרות.
אבל כמו שאומרת הכותרת של הבלוג הזה -
זהו יומן אישי של אימון עצמי.
אימון בלקיחת אחריות, ביצירת פרופורציות, בהכלה....
אז לתת למישהו, כל מישהו, בעיקר תחת ההגדרות שאני יוצרת היום בחיי,
לכוון, זה קשה. מאד קשה.
ולפעמים אני נותנת לך. כי ככה מרגיש לי נכון. עבור עצמי.
(וגם עבורך, מסתבר לעתים (-:)
והכי קשה כרגע, זה לכתוב את זה. כאן.
כבר לא מסתירה.
נכנסתי.
הוא הורה לי לשבת.
נעמד מעלי.
כשהוא ציווה עלי להרכין את הראש, הרכנתי.
כאילו שהיתה לי ברירה.
הפסים האדומים ישארו לפחות שבועיים.
ככה הוא אומר....
קוראים לו ניסים.
אחלה ספר.
בחיי.
אם כרעיון, ואם כמעשה,
הוא אחד ויחיד -
גניבת הדעת.
מאתמול מנסה להשאר שקולה.
פיזית מצליחה לא רע.
בבפנוכו שלי - סערה
כועסת
פגועה
מושפלת (כן, למרות מה שאמרת מתוק שלי)
אבל,
מה שנכון - נכון.
יש לי את כל הסיבות בעולם להשאר בסוף מחייכת.
אני אנצח,
פשוט,
כי יש רעיונות כמו "אמת" ו"צדק"
ויש תכונות כמו פתיחות, יושרה והגינות,
שמהצד שלי לא הופרו.
כשכואב לי אני צועקת. לפעמים צורחת.
שילמתי מחירים עבור התכונה הזו (שלא לאמר - יכולת) שלי.
כשכואב מאד אני צוחקת.
בעובדה - כרגע פשוט בוכה. וגם מחייכת, בעיקר כשאתה מלטף אותי 😄
ואם המחיר יהיה, שאתה תרגיש מנצח - Let it be
ואם המחיר יהיה, שאת תרקדי על דמי - Let it be
ואם המחיר יהיה, שכל מקדשי הפחד, השקר וההונאה יהנו הפעם - Let it be
אתה ואתה ואני
נדע. נחייך. נידום.
נבנה את קירות האוהל שלנו בשקט, בחיוך.
רציתי לכתוב על חוזים, כריתתם והפרתם.
אבל באמת שאין פה מה להתפלסף יותר מדי.
לכל חוזה יש שני צדדים (לפחות לפי התבוננותי הלא משפטית והלא מוסמכת) -
צד א' וצד ב'.
אם צד א' הפר את החוזה, הפרה בסיסית ו/או בוטה,
צד ב' אינו חייב בקיום החוזה.
אני פה בגללי.
לא בגללך, בגללו או בגללה.
אך ורק בגללי.
פתאום
גלי האוקיינוס הסוערים,
גבהו מאד
אבל,
באיזושהי צורה מסתורית,
הם לא מאיימים עלי יותר.
ורציתי לכתוב עוד על שחור ולבן
ועל ניגוד ואחדות
אבל
אני אחכה בסבלנות.
ככלות הכל התובנה לגבי הסבלנות משתלמת,
שייכת לי }{.
מנסה לקרוא את האותות.
לא מצליחה.
סמני שאלה גדולים, מציקים, כואבים.
קראתי בבלוג פוסט ישן
על חתולות מין.
חשבתי.
לפעמים ממש לא טוב
לנסות לחשוב.