קוגיטו ארגו סום

עושה שלום במרומיו
13:54 16/06/07

אתה...

כשדברנו בבוקר בזמן שרכבת
ושמעתי את החיוך שלך יחד עם ההתנשפות של המאמץ
כל כך הבנתי.
כל כך חבקתי.
כל כך ידעתי.

אנשים אומרים שאין התאהבות ממבט ראשון.
אולי זה נכון, לא מתווכחת.
אבל אתה, מהרגע שראיתי את הכתב שלך , ידעתי שזה אתה.
כשראיתי את העיניים שלך,
עין אחת צוחה ועין אחת בוחקת, הבנתי שאני יודעת שאני יודעת.

ולא אכפת לי כמה זה נשמע מבולבל (ואולי לא), וכמה זה נשמע ונילי (ואולי לא)
ובכלל כמה ואיך זה נשמע - זו האהבה שלי אליך, אותך, עליך...

ובעוד כמה שעות, אכבול אותך.
אהפוך את התחושות שלך למצב פיזי.
אוציא את הדמעות שלך החוצה.
אנפץ את המסכה.
לנפץ. מילה קשה. וואלה.

זה כבר לא לנסות, אתה אומר.
זה לרצות.
זה להיות.

ואני כל כך,
כל כך,
רוצה אותך.

ויש עוד המון. ויהיה.
תשוקה וגעגוע.
מים.

אני אוהבת אותך.
_________________
פנים אל מול פנים,
פגישה באמצע החיים,
באנו אל עצמינו
ממקומות כל כך שונים.

זה מה שכבתי לפני קצת יותר מחודש (!!?!)...
אז למה לכתוב שוב ? מה נוסף ?

אי אילו סשנים... אי אילו קשירות, כבילות, קיפולים. הדדיים. לגמרי.
אז כתבתי את זה בפורום הבנות על הבנים. ככה זה הרגיש בהתחלה.
ממש בהתחלה.
הכוונה, הרצון והיכולת שלך להתמסר, להיכנע, לרדת
עשו לשנינו את זה בימים הראשונים.
מהר מאד הבנתי, הבננו, שזה לא כל מה שיש שם...
עשרה ימים אחרי אותו סשן ראשון, שכבתי עקודה ונתונה לחסדיך
ומלוטפתמתלטפת הכי שהייתי אי פעם.

זה לא שהכוונות לא היו שם מההתחלה. הן היו. ולא לקח לנו המון זמן להפוך אותן למעשים.
אז רוצה להוסיף על הקטע המקורי

- אתה -

אתה המשחרר של הפנטזיות שלי.
כולן.
אתה היוצר של השלב הנוסף בדרך שלי אל
הכל אפשרי. בלי מרכאות. פשוטו כמשמעו.
אתה המעצב התעשייתי, האומנותי, הפנימי והחיצוני
של הרצונות המופרעים שלי. של התשוקות האפלות שלי.
אתה הדום הסאב שלי.
היחיד ששולט בכיפה. גם כשאתה בצד הזה וגם באחר.
אתה החבר, השותף, המאהב של חיי הזוגיות שלי.
אתה צלע וזוית במשולש. המשולש שלנו.

אתה האיש המצחיק, העצוב, הרציני, המחייך, טוב הלב, הפלצן, העקשן, הנותן, המעניק
הכי גדול שהכרתי. ואתה לא קמצן. שתדע.

אתה האיש שאני אוהבת. אתה. כן, בדיוק אתה.