קוגיטו ארגו סום

מדהים.
רק אתמול נולדת. רק אתמול הרגשתי את ההתכווצויות ברחם.
ואז הנקתי אותך.
ופתאום עברו כל כך הרבה ימים.
ופתאום את אשה.
היום.
קמתי הבוקר בבכי. אולי כי הרגשתי. אולי סתם כי הצטבר לי המון בפנים.
וידעתי שאני בוכה עליך. עלי. על מה שהחמצתי איתך וכבר לא ישוב.
ואז התאשתתי.
הבנתי שלהשתבלל בבכי ובעצב, לא יעשה הבדל.
והלכתי למיטה שלך.
לפני שדיברתי איתך, חיבקתי. ליטפתי. הסתכלתי עליך. הרבה זמן לא ראיתי אותך.
ואז הערתי אותך. אמרתי לך שאני רוצה שנדבר.
את אמרת שכואבת לך הבטן.
עוד לא נדלקו לי נורות.
רק כמה שעות אחר כך
ואת אשה.

כשאני מסתכלת עליך, כשאני מביטה לתוך עינייך, אני רואה את הכל.
את היופי שאת. את התמימות. את הכעסים ואת החיוך שבך.
את האירוניה, שרק את יודעת לנצנץ...
אני רואה גם את התסכולים, גם את חוסר הרצון והיכולת.
אבל גם את האושר כשאת מצליחה.
אני רואה את מה שהצלחתי ללמד לך ולבנות בך -
את היכולת לבחור. את האומץ הענק שלך, לעמוד על שלך, גם כשכולם מסביב מתנגדים.
את הידע הכללי הנרחב שאת רכשת ורוכשת על העולם שמסביבך.
את הרצון והיכולת לתת לאנשים - לחברות שלך, למחנכים שסובבים אותך כל השנים,
לאחותך ולאחיך ולמי לא בעצם....

אני רואה את האשה שאת גדלה להיות
ואני נפעמת.

אמא. שלך.