קוגיטו ארגו סום

אולי בפוסט הזה לא יהיו מילים יפות. סגנון בטח אל תחפשו. פשוט בא לי להקיא.
ככה זה עכשיו.
עכשיו זה ככה.

עוד נפגעת אונס. הפעם אונס אחר.
ושוב הכל עולה.
ושוב.

ממש נפגעתי היום. היה לי ממה. היה גם איך.
וזה כלום. באמת שזה כלום.
ומצד שני - זה הכל. הכל.
ושוב אותו הלחן. ושוב אותו השיר.
איך אמרת ? שיר בלי שיר.
ממש כך.

אני מנצחת בימים האחרונים. עם הנצחונות הקטנים, כוחי שב אלי.
כמו שאמרתי לך היום - המושכות בידי.
ובכל זאת - יש רגעים כל כך קשים. כל כך.
וכן, זה סוגשל רחמים עצמיים, סוגשל התפלשות ופינוק. סוגשל אוננות (הנה, אמרתי את זה !)
ואולי זה מה שיש ברגעים האלה - רחמים עצמיים. התפלשות.

לעלום לא אשכח את המבט שלה היום, שלווה במילים "את לא צריכה לחכות לי כאן. זה מפריע".

נכון - זו גם הפתעה בשבילך.
מקווה שלא תעלב ובטח שלא תכעס.
לא סתם יצאתי לקרוא לך לשבת איתי (אפילו שאתה הצעת. תודה.)
אם היית יודע כמה ולמה הייתי מרוסקת באותן דקות, כשחיכית באוטו, אם היית יודע מה עבר עלי שם בפנים, כשחיכיתי, אולי היה לך יותר ברור מה שקרה אחר כך: הצעקות שלי על המקסים שלי, שממש לא הגיע לו וגם הסירוב שלי לקבל עוד כאב.

אלה שטויות. באמת שטויות.
אבל זה כאב לי היום.
סוגשל לחוות שוב. אונס.
מילים פשוטות למדי.
החוויה בכלל לא.

תודה שהיית היום בשבילי, גם אם לא כל הסיפור היה ברור לגמרי.

מצטערת שלא יכולתי לספר הכל באון ליין.





אני אוהבת אותך. ואותך.
ואני מתגעגעת אליך נורא, אהובתי.
פשוט לא יודעת איך לחצות את התהום הנוראה הזו. איך לעבור את הר הקרח.