קוגיטו ארגו סום

אתה מחזיק את אלוהים באשכיו
(או לפחות מרגיש ככה)
אני, בסערותיי, מסייעת לך, מסתבר
(מודעת, אבל מתכחשת כדי לא להסתבך עוד יותר כרגע)

אתה מציג עולם של שחור ולבן
(או במילים שלך - חש בכלוב)
אני לא מקבלת את הניסוח, אבל אין לי מספיק זמן וכוח כדי להסביר
(ונשארת מאחור פגועה וחסרת אנרגיות עוד יותר)

אתה אמרת שאתה רוצה... משתוקק... מתלהב...
(אבל מתכחש לעבודה שכרוכה בלהפוך למי שאתה באמת, באמת)
אני נסחפתי למקומות בהם לא ביקרתי כבר שנים
(וזה משאיר אותי עם המון שאלות, חקירות, חפירות)



אין לי מושג מה יילד יום.
אפילו אין לי מושג איך תקרא את זה -
באהבה, בסקרנות, בהתלהבות שהיו ביננו עד לא מזמן
או
מתוך הכחשה, פחד וחוסר אמון כמו בימים האחרונים.

מה שאני יודעת, מה שאני בטוחה בו,
הוא שאני חזקה, אולי יותר מאי פעם,
דווקא בגלל שאני חצי קשורה, דווקא בגלל שאני הכי מודעת.

אני אוהבת אותך.
אני רוצה תשוקה וגעגוע.
אני אוהבת מים. בעיקר להחזיק בהם.

אבל, וכן, יש אבל, באמת לצערי העמוק,
לא בכל מחיר.

עכשיו כואב לי.
עכשיו אני מתוסכלת.
עכשיו אני מרגישה לבד.

ואני לא אוהבת את זה.

אז זה באמת תלוי בך (ואין לך מושג כמה אני פוחדת כשאני מקלידה עכשיו).

רק תזכור בבקשה -
אתה לא באמת מחזיק את אלוהים בביצים.
אף אחד לא מחזיק לו, לאלוהים.
כל מה שאנחנו יכולים לעשות באמת הוא,
להאמין, לאהוב, להיות.

אני אוהבת אותך.
ולא, אני לא אשתך.