לפני 16 שנים. 12 בינואר 2008 בשעה 0:21
אולי זה נכון שאני צריכה, אבל באמת שאין לי מה לכתוב.
לפחות לא כרגע.
חוצמזה שאני באמת אוהבת את האמפרי. בוגרט. בכל מבטא.
ושאם יש דבר, שמחזיק אותי בכלוב,
זה שיחות עם בני אדם.
אתה בן אדם. בחיי.
החיוך, בסופו של דבר, נמחק מהפרצוף.
לא של האדם הנכון (מהפוסט הקודם), אבל זה לא משנה.
לפעמים הדברים פשוט.
מסתדרים.
ואלה שממשיכים לחייך חיוך טפשי - שימשיכו. גמלי יש חיוך די טפשי על הפנים ברגע זה....
מענין, בחיי.....
עבד כתיבה. קונספט חדש למחשבה.
ועוד יותר מענין - מה יהיה המחיר שאדרש לשלם (כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, לשליטה, אין ארוחות חינם. בשומקום)
שמת לב שסופר צללים זה בעצם ממש ממש אפל ?
