קוגיטו ארגו סום

מחר יעברו שבועיים מאז שיצאת.
נועצת מחטים דקות וקצרות במפת העולם הפרוסה על הקיר מולי.
לפי התכנון, אתה עכשיו בנפולי.
לוצ'יה מחכה לך שם.

לוצ'יה, שאת תמונתה מצאתי בפעם האחרונה שנרדמת על מיטתי ואני ניצלתי את ההזדמנות וחיטטתי שוב בארנק שלך.
אשה שופעת עם שיער ארוך, שחור כפחם ולחיים אדומות ממאמץ ומחום התנור.

מדמיינת אותך בפתח הפונדק, מאותת לה בידיך, כמו שאני כל כך אוהבת שאתה עושה...
היא מהנהנת, לוצ'יה.
בשתיים בלילה, כשהנחירות של בעלה נשמעות היטב מהקומה למעלה, אתה מתגנב חזרה לפונדק בדלת האחורית.
היא פוחדת, האיטלקיה הקטנה (היא לא כזאת קטנה, אני יודעת, אבל זה מצלצל יפה באוזן - "איטלקיה קטנה"). היא פוחדת, אבל היא אוהבת את זה.
כשאתה אוחז בה מאחור וסוגר את פיה בכף ידך, היא לא ממש מתנגדת.
בדיוק כמו שאתה אוהב.

זה כואב לי לדמיין את זה. נצמדת לצעיף שלי שמונח בגרב שלך, מקופל יפה יפה.
מתגעגעת אליך בטירוף, ספן.