בעודי שוכבת על האדמה הקשה הזו, הרגבים והאבנים הקטנות ננעצים בגבי העירום ובאחורי רגליי העירומות והפסוקות לפניכם, גופי כבול בחבלי המשי של היאכטות שקנית אז (האם ידעת לנבא את העתיד ? או שרק קראת את הכל כך מובן מאליו - אותי ?), אני מהרהרת בהשתלשלות שהובילה אותי לכאן, להיות עקודה ומפוסקת, להיות הקורבן שלכם.
האדמה הזו, שאתם מכנים "קדושה", מהי בעצם ? למי היא שייכת ? האם ישנו בכלל מושג כזה - "שייכות" ?
הקורבן הזה, שאתם מבקשים את דמו כדי להודות לאלוהיכם, מהו בעצם ? מי אתם שתקריבו אותו ? האלוהים שלכם רוצה בו ?
אני ממשיכה לשכב, קרני השמש שבהתחלה ליטפו את גופי, כרגע מכות בו ללא רחמים. בשרי מאדים ונשרף אט אט. אתם חופרים בי ללא לאות. מדי פעם אחד מכם מתרומם ומצליף בגופי בענפי חזרן ירוקים וגמישים.הרגע בו ייפסק הכאב, הוא הרגע בו אומר די. ואני לא אומרת. אני צוחקת בפניכם ובוכה אל תוך קרביי.
למה אני ממשיכה את זה ?
הלכלוך טרם הוסר. חטאי העבר הקדום. חטאי הייצר.
מעשה האונן שאתם מבצעים בי במסווה של טקס דתי, נעים לכם ולי בסופו של דבר. נכון שמדי פעם קמה אחת המקוננות על רגליה וצועקת. היא מבצעת את חובתה כלפי אלוהיה. לבצע את טקס הקינה הקדושה, לבכות על מר גורלה, זהו חלק חשוב בהתנהלות כולה - אחרת היא ואתם ואני, נאלץ להודות שאנחנו לא יותר מבהמת השדה.
אני חייבת להאיץ את הקצב. אחרת ייגרמו נזקים.
אני נושאת את קולי.
די !
דרוש סימן קריאה אחד כדי להפסיק את הכל.
מדהים.
יופיו של החטא.
האמנם ?
שאלה לא קשורה -
זה שאני מסוגלת לחשוב ולכתוב, זה אומר שאני לא אומרת אמת ?
כדי להגיד את האמת, אני חייבת להיות עילגת ?
לפני 16 שנים. 22 באפריל 2008 בשעה 11:45
