קוגיטו ארגו סום

לזכור ולא לשכוח.
הכל כל כך טעון. באויר. האוירה.
ומבולבל כל כך אצלי.

לפעמים אני רוצה פשוט לכתוב. יותר כמו לדבר. לדבר הכל החוצה וזהו. בלי לחשוב על דקדוק ופיסוק וסגנון.
וקשה לי.

היום היה כייף ברמות. וטעון ברמות לא פחותות. ומרגש. כל כך מרגש.
ראיתי את המבוכה שלך. גם את ההתפתלות. אפילו שחשבת שפיספסתי. ראיתי הכל.
אתה לא מבין כמה העינים שלך מדברות, בייבי.

ועדין קיים הצורך שלי להסתיר. לא לגלות. להרחיק. לא לתת לצרעות לעקוץ. לא להאכיל את הטרולים. ואני רוצה לצעוק, בטח כשזה מגיע למה שמגיע לך. אבל זה לא הזמן. אני גם לא צריכה להכנס לזה. זה לא יתרום כלום. לא לי ולא לך.

והספינה ממשיכה להטלטל בין גלי האוקיינוס ואני ממשיכה לדאוג. לבכות בלילות.
כמו מטומטמת, לפחות לדברי הסובבים אותי.
ולא רוצה להפוך לקדושה מעונה. זה טפשי. והנה אני שם. כמה מטומטם.
ואין לי כוח לספור את הנשים בנמלים ואין לי כוח לצפות בך מרחוק מסשן אותן.
אי לוסט איט, לפחות נכון לכרגע.
ומצד שני, גם אין לי מספיק חיוך כדי לכתוב לך ביידיש 😄

ויש עוד כל כך הרבה.
ובינתיים עוד אסור לבכות.