קוגיטו ארגו סום

שבא אחרי בלאגן.

כל כך לוחץ לי לכתוב.
גם כי אין לי זמן בימים האחרונים (אוי, של מי החיים האלה לעזזאל ?) וגם כי יש כל כך הרבה סודות, כל כך הרבה דברים לא פתורים.
אז אני נחנקת בשקט, לאט
ולפעמים (בזמנמיוחד) לוקחת שאכטה של אויר ומיד חוזרת לצלול....

כן, זה זמני.
כן, זה בגללי.
כן, ככה אני רוצה.
כן, אתה מאפשר את זה (וזה מדהים!).
אבל למה זה כל כך קשה, קיבינימט ????

חשבתי בערב על המשחק הוירטואלי ועל מה הוא באמת בתוך החיים.
ולמה אנחנו ממשיכים לשחק בו בכזו התמכרות.
אין לי תשובות. רק שאלות בינתיים.
מה שאני יודעת הוא, שאני מחכה (...) ליום בו המשחק יגמר. החיים יתפסו פיקוד מחלט.
ואני רוצה לקוות שהיום הזה באמת יגיע. זה טיפה יותר מורכב.
כי כדי שזה יקרה, דרוש ניתוק מחלט של הוירטואליה.
אין לי מושג אפילו אם תרצה בזה....
ואין לי מושג גם מהם התחליפים שיגרמו להשארות של הפראות, של הטוטאליות, של הגשמת הפנטזיות. בינתיים לא מצאתי תחליף להתמכרות ההזויה הזו.

ואתה ישן עכשיו. סוגשל מפליג 😄
ואני לבד כל כך.
כרגע.


רק שיהיה ברור - קרועה על התחת שלך.
ככה. פשוט.




(ולא לנסות לבקש ממני להסביר מה כתבתי כאן.... באמת שאין לי מושג....)