קוגיטו ארגו סום

וזמן כל כך קצר לאמר את זה.

מתחילה סיפור חדש כל שעתיים, אבל לא כותבת אף אחד מהם.

קראתי היום סיפורים קצרים של המינגויי
וחשבתי
שאם כל הסיפורים היו מסתיימים אחרי חמישה או שישה, מקסימום עשרה עמודים,
לא היה כאב בעולם.
לפחות לא כאב של אהבה נכזבת.




יש הסבר לענין הזה של החלפת הקולרים האינטנסיבית שלי בזמן האחרון.
אבל מי שצריך לדעת - יודע.
ומי שלא - כנראה לא צריך לדעת.


הלב שלי מונח במקום הנכון.
עוד אין לי שלוה
אבל
אני אופטימית. לפחות רוב הזמן.

ומאזוכיזם באמת לא הזיק לאף אחד.
בפרופורציה.