קוגיטו ארגו סום

"רק שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום האנושי, ואני עדיין לא בטוח בקשר ליקום."


זה באמת כואב להזכר ולהווכח בזה פעם אחר פעם אחר פעם.
בחוסר הגבולות של הטפשות, של צרות המוחין, של הטמטום ושל הרוע.

ולא, יקריי, זו אינה בכיינות. זה כעס, פרופר.
לא מתכוונת לירוק לבאר ממנה שתיתי ולא מתכוונת לשים עצמי במקומות נעלים.
רק מבטאה במקום הפרטי שלי את הכעס והכאב.

האיש שאליו אני מקולרת {והוא אלי לעיני המלעיזים},
האיש שהכרתי לפני כמה חודשים, והופתעתי לגלות מיהו, אחרי כל הזבל ששפכו באזני עליו,
האיש הזה, שאני, סוטה נתעבת ונאלחת שכמותי, העזתי לאהוב....

האיש הזה הורחק מכאן שוב.

וכמעט כולם יודעים שזו שטות.
וכמעט כולם שזו לא האמת.
וכמעט כולם, כולל אלה הניזונים ממנה, יודעים שזו רכילות ולא יותר.
ובכל זאת, פעם אחר פעם אחר פעם, זה קורה שוב.
כי כמעט זה לא מספיק. כי הוא העז לאמר את דעתו באזני האנשים הלא נכונים. כי יש לו פה גדול.


נחמד. מאד נחמד.
הכלוב הוא מקום מאד מאד נעים ומפרגן.




לחלק מהנפשות הפועלות.







אז אם ירחיקו אותי, ירחיקו אותי.
לפעמים אין מצב לשתוק. לפחות אצלי זה ככה.


תהנו לכם יקיריי....
כמו שטרחתי לציין אתמול - אצלי, הכל בסדר.