קוגיטו ארגו סום

הוא התאהב בה. בניגוד לכל הגיון בסיסי, כנגד כל הסיכויים, הוא פשוט מצא את עצמו, אחרי זמן קצר מאד, מאוהב בה.
כל כולו.
לפני שפגש בה, הוא לא יכול היה לשער, שקיים דבר כזה. לא בעולם הזה ולא בשום עולם אחר.
היא היתה החייזרית שלו. יצור מושלם. אם הסיפור היה נכתב לפני חמישים שנה, הוא היה קורא לה פיה.
אבל העולם היום ציני מדי. ציני מכדי להבין. ציני מכדי לראות. ציני מכדי לקבל אותה ואותו.
כבר הרבה זמן ("הרבה" או "קצת" הם מושגים יחסיים כמובן, אבל הוא מדד את המושגים האלה רק ביחס לעצמו, לרגשותיו, מקסימם ביחס אליה), שהוא יודע, מרגיש, שבעצם אין לזה עתיד. אבל הוא מאוהב. ככה זה.
החיים הם לא בעיה במתמטיקה. טוב, הם מאד דומים לפעמים, אבל בחיים אי אפשר לפתור בעיות ע"י נוסחאות. בודאי לא כאלה, שנוצרו על ידי אנשים אחרים. כשהוא היה עוצר רגע לחשוב, בדרך כלל אחרי סרט שהריץ בראש בלי שום סיבה, הוא הבין שאין לזה פתרון. בטח לא כזה שיהיה "טוב". אבל כמו היחסיות בין הרבה לקצת, כך גם היחסיות בין טוב לרע. להיות איתה היה יותר טוב מבין כל האפשרויות האחרות. החיים כמו שהוא הכיר אותם, היו עכשיו ריקים, כשהיא לא היתה בסביבה.


לגבי כל אדם אחר, היא היתה כלבה.
לגביו היא היתה הכל. פשוט הכל.

אולי טיפה קשה להבין את זה, אבל הדרך לפתרון מצויה בחשיבה ללא שבלונות.
חידת הגיון. זהו.