קוגיטו ארגו סום

ושומדבר לא משתווה למציאות המחורבנת בה אנחנו מדשדשים.

לפני שלושה שבועות ליוויתי את בתי ביום גיוסה לצה"ל.
לא שערתי אז, מה תהיה עוצמת הפחדים שלי, התחושות הקשות והזעם, היום, כשליוויתי את בני.
עם בנות זה אחרת.
ולא שיש לזה סיבה אמיתית. גם הבת שלי נמצאת במקום רגיש, מהרבה בחינות.
אבל בני לוחם.
לא חושבת שבאמת עיכלתי את כל המשמעויות.

אין לי ספק, שהשירות הצבאי חורץ חריצים עמוקים ומשמעותיים בילדים שלנו.
אין לי ספק גם בנחיצות ובהכרח בשירות הזה.
אולי דווקא בגלל זה, הפחדים, חוסר האונים והזעם מעורבבים וקשים כל כך.

פתאום השם הזה מהעיתון - גלעד שליט - הופך להיות שם של מודע קרוב.
זה לא שקודם הייתי אטומה. ממש לא.
אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להעביר מהר את הדף בעיתון
ולמלמל כקפואת שד "לי זה לא יקרה".
עכשיו זה כבר ממש ממש בתוך הבית - חרדה עם נוכחות פיזית.

כשהייתי ילדה, בנהריה מופגזת הקטיושות, אהבתי להסתכל בציורי ילדים ולקרוא את סיפוריהם,
בספר שנקרא "ילדות באה באש". אלו היו ציורים וסיפורים של ילדים ממלחמת ששת הימים.
כ"ילדת מקלט" חשתי הזדהות עם אותם ילדים.
היום זה נכון לאמר, בפחד מעורב בכעס, לא רק ילדותי באה באש,
אלא גם אמהותי.

יש עוד כל כך הרבה שם, בעמקי הנפש.
גאוה וחרדה וכעס ותקוה משמשים שם ביחד, פורעים כל סכוי לשקט, בשלוש וחצי השנים הקרובות.
לפחות.
שני ילדים בצבא.
לפחות הם קל"ב.....


בן שלי -
כל כך קשה לא להריץ את סרט חייך עד להיום.
זהו עוד שלב בפרידה הבלתי נמנעת שלנו...
הייתי, אולי, דואגת טיפה פחות, אם לא היית מה שאתה,
שעושה אותך לכל כך נדיר, כל כך מקסים
וכול כך פגיע -
הרגישות הכל כך גבוהה שלך, גם לעצמך וגם לסביבתך.
התמימות המדהימה שלך, יחד עם האינטיליגנציה הגבוהה.
הקיצוניות בה אתה רודף שלום וצדק.
התכונה שלך לעופף בקלות כה רבה.

כל אלה כל כך גורמים לי להיות גאה בהיותי אמך ויחד עם זה לחרדה עד כאב. פיזי.

בן -
לך בברכה ושוב בשלום. מהר.

אמא שלך.