קוגיטו ארגו סום

04/11/2002 18:47:21

שלום רבין.
זאת שוב אני מפריעה לך.
היום אני אחרת. סליחה. היום לא נסעתי לקבר שלך... היום אין לי היום נאומי גבורה על ציונות, חינוך ועשייה.
אני רוצה שנחזור רגע, שבע שנים לאחור. שבע שנים וכמה חודשים. בטח אתה לא זוכר בכלל. זה היה מזמן. סתם יום שטותי בלו"ז העמוס שלך... היה לך חיוך כמו שיש כשרואים סרט יפה ואוטופי. לחצתי לך את היד בהתרגשות. היא הייתה גדולה וחמה ומחוספסת... ליטפת לי את הראש והלחי. הסתכלת עלי כמו מין סבא כזה. אמרת לי שאני לא צריכה לדאוג. שאני צריכה עכשיו להיות ילדה. שבשביל זה יש ראשי ממשלה. והבטחת לי, הבטחת שתעשה שהדברים יסתדרו, ושיהיה בסדר. הבטחת. ואני פתאום, קיבלתי תחושת הקלה גדולה בכתפיים. והיה לי כיף. העזתי לחלום שיהיה טוב. ילדה קטנה בגובה דשא יחפה, מעיזה לחלום חלומות בתוך חלום הבלהות.
ואז עברו כמה חודשים, והרבה דברים קשים. ואז הייתה ההפגנה. ואז איש עם כיפה ועיניים שחורות עשה שהלכת. למרות שהבטחת. ובעצרת, בשבעה, כשכולם שרו שירים ובכו. היה לי כבד כבד בכתפיים. והכל היה שחור ולא יכולתי לנשום. אבל הבטחת, אבל הבטחת, רבין, הבטחת לי. וראיתי תהום גדולה של כלום. ואז, הרמתי את העיניים והכתפיים בכוח, והחלטתי, שאעשה הכל מתוך הכלום, שאפשר, שאני אקיים את מה שהבטחת, שאני אצליח לעשות שיהיה טוב. ילדה קטנה בגובה דשא יחפה, מעיזה לחלום חלומות בתוך חלום הבלהות.
והיום, היום אני לא גיבורה. היום קשה לי מאוד מאוד מאוד. והכתפיים כמעט נשברות. לא ממה שיש בנדינה, למרות המצב הקשה, אלא ממה שיש בפנים, בתוכי. וזה נכון שאני לא עושה הכל כדי לשפר את המצב בחוץ. אבל אני נלחמת באומץ וכוח אדיר אדיר, כדי לעזור לעצמי, לשקם את עצמי, כדי לחיות. ואני יודעת שאוכל שאצליח, גם בקרב האיום והנורא הזה. שאוכל להרים את הכתייפ בתוך הכלום השחור, ולעשות ממנו את הכל, לעשות ממנו שיהיה טוב. אני עושה. אישה קטנה בגובה דשא יחפה, מעיזה לחלום חלומות בתוך חלום הבלהות.
אתה בטח מאוכזב ממני מאוד, כי אני לא תורמת למדינה. אני מקבלת את זה. אבל בתוכי אני מרגישה שזה מה שנכון כרגע... אז אל תדאג, אני אקיים את מה שהבטחת. מבטיחה.
סליחה שהפרעתי לך.
אפרת

5.11.05
שוב שלום רבין. עכשיו זו כבר לא אפרת שמפריעה לך, הפעם זו אני. סליחה. רק רציתי לספר לך, שאפרת כבר מתה... כן, היא התאבדה. לפני פחות משנה. היא לא יכלה להחזיק יותר כלום על הכתפיים הקטנות שלה. והכתפיים שלה היו ענקיות. רק שהיא חשבה שהו קטנות.
והיא השאירה אותי לבד. לבד כדי להילחם. לבד כדי להזכיר לאנשים הרעים, שהיא היתה כאן. שהיא נלחמה. ואני בטוחה שלא כעסת עליה, רבין. איך אפשר לכעוס על מלאכים? כי אפי היתה מלאך עוד כשהיא חיה. ואני צריכה להגיד שלום. ואני צריכה לכסות את הקבר שלה. ואני צריכה לשים פרחים. ואני צריכה להמשיך לחייך, גם מבעד לדמעות. וזה קשה כל כך.
אז עכשיו אני יוצאת לדרך חדשה. דרך מפחידה, אבל מרגשת. אני יוצאת לפגוש את מלאכי השלום והטוב. לאפרת קראו peacemaker ... הלואי ואוכל להגשים צוואתה.
אתחיל בנפשי שלי. רק אותה אוכל להציל.