קוגיטו ארגו סום

התקף לב ....

כן, אז מסתבר שיש חיים ...
ולא, אני לא עברתי התקף לב, אבל
בנזוגי כן ...
ועכשיו
החיים נמשכים
ואנחנו מנסים לחזור לסוגשל שגרה...
ואף פעם לפני כן
לא הרגשתי חרדה קיומית כל כך
אולי
כשהילדים שלי (פעמיים זה קרה)
היו בבית חולים, במצב קשה,
זה היה דומה
אבל זה היה יותר שונה מאשר דומה
כי זה היה ממש כמו להיות אני עצמי שם
ולא
מישהו שכל כך מחובר אלי
אבל הוא לא אני...
והפחד הזה
כשלוקחים אותו על האלונקה
ואומרים לי
התקף לב חריף - SEVER במילים שלהם -
והדלתות של מחלקת טיפול נמרץ נסגרות
ואני נשארת בחוץ
לא יודעת מה עומד לקרות
אם אראה אותו, את אהוב ליבי, את החצי השני שלי,
שוב בכלל...

ועובר טיפה זמן
ואנחנו יוצאים לשיקום...
שיקום... מילה מפחידה
מילה ששייכת למשהו אחר, למישהו אחר
ובכ"ז אני שם, אני פה, אני כ"כ בתוך...
וחוסר הודאות וחוסר השינה
וחוסר השקט
והפסקת העישון
(שלושה שבועות תמימים מחר, אתם בהחלט יכולים להיות גאים בי)
והדאגה
והדאגה
והדאגה

ועוברים עוד שבועיים
וחזרתי ללימודים
והכל מקבל מן זוית של שגרה
אבל עדין נראה כמו בעין הדג...

ועכשיו אניפה
ואניכותבת
מנסה לחשוב שוב ...