קוגיטו ארגו סום

השעה תהיה אחת עשרה.
בדיוק.
אתה תדפוק על דלת החדר.
אני אומר: "היכנס".
אתה תפתח את הדלת, תיכנס צעד אחד קדימה
ותעמוד.
קפוא.
אנחנו נשב על המיטה, הוא קורא ספר, אני מסדרת גבות.
זוג ממוצעמשעמם, רגילוניל.
אני אומר:"בוא הנה".
אתה, באינסטינקט תסתובב לסגור את הדלת (זה הרי בית מלון, בכ"ז)
אני אומר, כשכעס בקולי:"עזוב אותה מיד. בוא הנה"
אתה תתקרב למיטה.
בחיים לא היית קפוא כל כך.
אתה תרגיש כל צעד שאתה צועד.
זה יכאב.
חלק אחד בראשך יגיד לך שזה לא אמיתי. חלום. טירוף.
אתה תתעלם ממנו.
אתה כבר למדת לציית.
אני אומר:"תתפשט".
אתה תתפשט.
אתה תשפיל עיניך.
האיש שלי, אהובי הנצחי, ימשיך לקרוא את הספר שלו.
זה ספר מרתק.
אתה סתם חתיכת שעמום עם יומרות.
הוא יודע.
אני אקום.
אבוא מאחוריך.
אסובב אותך לכיוון המראה הגדולה המכסה את ארון הבגדים.
אני אומר, בשקט, על סף לחישה:
למה
אתה
עדין
עומד
על
רגליך
כלבלב
שלי
?



ואז יתחיל הלילה הכי משמעותי בחייך.