קוגיטו ארגו סום

אני נמצאת שם.

שם זה כאן. עכשיו.

אני כאן, אני עכשיו.

אני מחבקת.

אני מחבקת אותך.

ואותך. ואותך. ואותך. ולא שוכחת אותך. ברור שלא שכחתי.

לא יכולה לשכוח.

הלוואי ויכולתי.

לא מסוגלת.

אולי כן. אולי לא רוצה.

ההתפלשות בכאב לא טובה. ממש לא טובה.

ואני הרבה זמן מתפלשת.

ואת זקוקה לי.

אולי את בכלל לא זקוקה.

אבל אני צריכה שתהיי זקוקה לי.

אם לא תזדקקי לי, לא אוכל להתפלש בכאב.

ארגיש את האפסיות.

הבנזונה ההוא.

הבנזונות שבאו אחריו.

הם חיים טוב. חיים של בנזונה.

רק אני מתפלשת.

הבוץ שהם יצרו, הבוץ שהם שתלו אותי בתוכו, הבוץ שנכנס ונכנס ונכנס.

ואף פעם לא יצא.

למה אני משקרת ? בוץ ???

זרע. כן, זרע. וזיעה. ודם. ועוד זרע. המון זרע.

בכל מקום בגוף.

לא רק בחורים שלי.

בכל מקום הגוף.

בכוס. בפה. באף. באוזנים. בבית השחי. בקורקבן. על הידיים. על הרגליים. בתחת. בחור של התחת.
בבטן.

זרע. רוק. דם. זיעה. שתן. חרא.








רק רציתי להיות איתך
להגיד לך שאני מחבקת.
להגיד לך שאני בוכה איתך.
להגיד לך שאני יודעת.



אני יודעת.
אני מחבקת.

תודה.
סליחה.