קוגיטו ארגו סום

כדי להבין דברים, לעתים...

כשהילדים נולדו, כל אחד מהם בזמנו,
והייתי אמא טריה, אפילו בלידה השלישית,
לא חשבתיע שאי פעם אוכל לחוש הקלה
כשהם יתרחקו ממני קצת...


מאז עברו כמה ימים...
כולל שנתיים בהן הילדים לא היו במשמורת שלי.
שנתיים שהיו הפרק הקשה ביותר בחיי.

היום הם נסעו לאבא שלהם לכמה ימים...
חוצמשישישבת, שגם הם די נדירים, כשכל הילדים אינם,
הם לא התרחקו מפה משו כמו שנה...

אז נכון,
זה עדין קשה... גם אחרי כל השנים,
בכל פעם שהם נוסעים,
אני רצה מיד לחדרים שלהם,
סוגרת את החלונות
ושומרת על החדר כמו שהוא
גם אם הילדה השאירה מגבת לחה על הרצפה,
גם אם הבן הגדול שלי
השאיר את הנעליים בחדר...
כי אני חייבת בימים הקרובים להכנס לחדרים האלה
ולהסניף את הילדים שלי.

אבל
עכשיו, כשהם נסעו,
יש גם סוגשל הקלה... כייף להיות לבד... הכייף שבחוסר האחריות...
וואלה
אף אחד לא ידרוש ארוחת ערב עוד מעט.
אף אחד לא יתחיל לצעוק בזמן שאני שקועה בשיחה נעימה וחרישית עם חברה טובה
(כן מותק, אני אתקשר עוד היום, מבטיחה :)) ).
ואני יכולה לשמוע את הדיסק של פרקים נבחרים של בטהובן בלי שיעירו לי שאני זקנה...

אז עכשיו די נעים לי
למרות
ששום בעיה עוד לא נפתרה
ויערות הגשם ממשיכים להתחסל
וההתחממות הגלובלית תשרוף אותנו בקרוב, כנראה
ואפילו
את התקיעויות בחיי אני לא ממש מצליחה לדחוף קדימה, בינתיים...

אבל עכשיו בטהובן ואני
רוקדים
ריקוד חרישי, נעים, מרגיע....