קוגיטו ארגו סום

מבולבלת. מאד.
תערובת רצינית של אהבה, חרדה, כעס, כאב, שמחה ועוד כמה דברים.
כלפי הנוגעים בדבר,
אני נתפסת כמרוחקת, עדיין.
מקווה להצליח להפיג את תחושת הריחוק, להפיל את החומות.
קשה לי.
יש אחד שמאד עוזר לי בימים האחרונים, שההתגייסות שלו הפתיעה אותי.
לא יודעת מה זה אומר על העתיד, אבל עכשיו אתה כאן וזה נעים.
תודה לך.


פעם אמרת לי אישה וההיפך.
מה שאני יכולה לאמר הוא
שאני מרגישה באמת קרובה לשיא יותר מכל נקודה אחרת בחיי.
מפתיע.
לפחותותי.
אף פעם לא חשבתי שזה יהיה הכיוון - אירוע משפחתי.
עד לרגע זה לא הרשיתי לעצמי לאמר
כמה זה חשוב לי, כמה זה מיוחד.
כמה אני פוחדת.
להיכשל, להכשיל, להיות לא מספיק טובה, להשאיר את הרגע האחרון בידי הנסיבות.
אז השיא כן.
אישה לא בטוח.


כרגע זה נשמע הכי אמיתי שכתבתי פה אי פעם.
חיבור אמיתי.
משפחה, ילדים, התמודדות, פחד.


ויש גם אותך ואותך,
שהיום תחברו בפעם הראשונה מאז.
פרט שולי :))
שומעת את הסלידה והפחד וההתנשאות שלך
ושומעת גם את עיקום האף והפחד שלך.
אני בוחרת להישאר במקומי.
לא יודעת אם אצליח.
מענין.
(מענין זה סוגשל הגנה. אני יודעת)


וכמובן
יש אותך. אהובתי.
ברגע זה נראה שנחווה את זה בריחוק פיזי.
עבורי זה יהיה ריחוק פיזי בלבד.
את איתי. אני איתך.
וכל חלק ממה שיהיה שם, יהיה שייך גם לך.
אני
אוהבת
אותך


ואחרי הכל

את

ילדה גדולה שלי.
בעצם את לא שלי.
את שלך. לחלוטין.
יותר ממה שאני יכולתי אי פעם להיות.
כל הפראזות האלה
של עזיבת עולם הילדים
וכניסה לעולם המבוגרים
כל כך מתאימות פתאום.
כל כך את.

שתים עשרה שנים.
לא אפתח עכשיו את הכל.
רק אומרת שתים עשרה שנים.
את יודעת. אני יודעת.

ועכשיו הולכת להתמסר להכנות.
להתמסר לך.
קשה לי. פוחדת. רוצה להצליח.