קוגיטו ארגו סום

בוחרת כרגע לפתוח את הדף החדש הזה
בפומבי.
מקווה שתסלחי לי, למרות שקצת מבלבל אותי המשפט הזה...


אולי האקסהיביזיוניזם הוא סוגשל בריחה חלקית.
אבל מרגישה שאני רוצה בחיבוק הקהילתי,
גם אם רובו מציצנים בשקל...

הדף הקרוע.

הדף של כל הקריעות שקרעתי,
שהחיים קרעו בי,
כל הקריעות שטרם נקרעו...

דף מפחיד, מאיים.
דף קשה.

חושבת על אירועי היום,
מתחמקת כבר מהבוקר, כשסיפרת לי מה קורה, כשהתחלתי לקרוא,
מהחיבור הקרוע אלי.

חושבת על מה היה אז.

25.4.92

היום בו הקרע היה העמוק ביותר.
היום בו הייתי במקום הנמוך ביותר.
המקום בו נולדתי
מחדש.

חושבת כבר מהבוקר, איך זה היה נראה, אם הם לא היו מצליחים.
אם אני הייתי חזקה יותר...

רואה את הנפשות הקרועות פה היום
ולא מצליחה להניח לעצמי.

וכן,
כל הזמן מציק לי עודף הדרמה,
אבל זו, לעזאזל, האמת שלי.


כמעט 15 שנים עברו מאז.
גדלתי.

אבל משהו מאז נשאר קרוע.

וכשקורים דברים כמו שקרו היום,
כשהשיח שלישלך הוא על פרידות ואבל ואובדן,
משהו בי עולה
וחונק.


ואני לא מצליחה לבכות.

חושבת על עוד קרעים.

על קרעים שאני מנסה לאחות.
חלקם מצליחה, חלקם לא.

חושבת עליך.
מקווה כל כך שאת ישנה עכשיו.

חושבת על אובדן, חוסר אונים, פחד, כעס.

מעגל אינסופי.

חושבת על אפי שלי.

והדף הקרוע הזה, יהיה הערב הדף שאני אקרא בו לפני השינה,
אולי כי טרם הגעתי לסופו.