קוגיטו ארגו סום

זה היה אלגנטי ויאה.
אבל
תחושת החמיצות לא פגה, עדיין.
וכן,
יש אבדן פרופורציות מסויים, בעיקר ביחס לזמן
(שלושה שבועות בערך ??).
אבל לא הזמן, לא המקום ולא מה שהיה לעומת מה שלא היה,
הם הדברים היחידים,
שיוצרים את תחושת הפספוס.
וזה מה שאני מרגישה עכשיו - פספוס. ענק.
וכיוון שאני כבר לא במקום של אחריות כלפיך, כי כמה אפשר
לרמוס אותי, את הלבבה שלי, בשם האחריות הזו ?
מכיוון שעזבת, אני בוחרת להתרכז בפספוס שלי,
גם אם אני יודעת מהו הפספוס שלך... (חיוך עצוב)

דרך אגב,
אתמול קראתי כמה בלוגים מהז'אנר החברתי - מוסרי.
יש כמה אנשים, עדיין, שמתעניינים בדברים חשובים באמת.
זה לא עוזר לי לרחם על עצמי פחות :))

אז עוד שיר אחד, בשבילך,
ואני ממשיכה.
היה נחמד, למרות כל מה שלא היה.
ככלות הכל -
תודה.



זה שיר פרידה,
אז בוא ורק אמור שלום.
אני אומרת תודה
ואתה יודע שחלום,
סופו להתגשם...

אני אומרת תודה
ואחר כך לנשום.

כמו חופים שים עוזב,
אני עוברת עכשיו ממך.
בין דמעות ובין כאב,
אני הולכת אני...

זה שיר פרידות
תמיד אומרים בין השורות,
שכמו חידות,
פרידות גם הן אינן פטורות.
אין בי מנוחה,
רוחך שבי
גם היא בוכה.

כל הפרידות הן עצובות,
כאב המילים חותך,
טלפנתי שנה ולא ענית, (השורה הזו מופיעה בשיר במקור, בחיי)
אני הולכת ממך.



ביי