יצאתי מהמקלחת. נקיה. מים עושים לי תחושת נקיון גם בפנים. סוגשל תענוג.
לפני כן, קיפלתי את הכביסה - שאריות של שבת עמוסה בתכניות ואורחים ואורחים של הילדים והאכלה אינסופית של כולם ונסיון לקיים שיחה רצופה של טיפה יותר משלוש דקות... פולניה אמיתית - גם נהנית מהיום הנפלא הזה וגם מקטרת בסופו 😄
בזמן שקיפלתי את הכביסה חשבתי על אהבה. אני אוהבת לקפל את הבגדים של הילדים שלי, להרגיש את הרכות ולהריח את הריח שמכיל מרכך כביסה בניחוח פרחים וגם שאריות ריח מגופם של הילדים.
וחשבתי על כל האנשים שנמצאים עכשיו ספונים בבתיהם ולא יכולים להריח אהבה.
ועל איך האנשים האלה מטיחים את חוסר האהבה בחייהם בי (או בעצם בדמות הוירטואלית שלי, תהא קרובה למציאות ככל שתהא. מי שצריך לדעת, יודע.) ועל איך שאני מתייחסת לזה ברצינות רבה כל כך ועל איך שאני לא יכולה להרפות....
חשבתי על הצורך הכמעט נואש שלי להילחם ברוע ובצרות המוחין ועל איך שלצורך הזה אין שום מטרה אמיתית בעולם, חוצמאשר להרגיע אותי.
הרי האנשים הללו, שלא יכולים להריח אהבה ולכן הם מתמלאים ברוע, ממילא לא יתנו עצמם לדברי אהבה של אנשים כמוני, שכן אם יעזו לעשות זאת, סביר להניח שהם יתמוטטו.
ואני לא מוכנה לרדת לשפתם שלהם או לנסות להחזיר להם באלימות מלוכלכלת - כך באמת אתלכלך בעצמי....
ומצד שני - לענות להם זה המשך המלחמה שלי - המלחמה ברוע, באלימות, ביכולת שלהם לאנוס, לחדור, להרוג... ואם לא אענה, פירושו לוותר להם. פירושו להפסיק להילחם.
ונכון - השקט יבוא רק מהפסקת המלחמה, אבל אולי בדיוק מהשקט הזה אני הכי פוחדת.
ואז אני חושבת על בן הזוג שלי ועל האהבה השקטה והעקבית שלו. טוב, זה לא תמיד כך. לפעמים, כמוני, גם הוא מתפרע. אבל לנוכח חוסר השקט שלי, בלי קשר לתובענות שלו, שבאה במקומות אחרים לגמרי, הוא נשאר כל כך יציב ועקבי ומגן ובטוח.
וכמה זה מגניב לי שככה זה ביננו. וכמה אני זקוקה לזה, למרות שהיום (סופסופ) אין לי ספק ביכולת שלי להמשיך להיות מאושרת גם לבד...
ואני חושבת קצת על זה שלא שלחתי לך את החומר למחר בבוקר ועל איך שאני משתמשת בכל מיני תירוצים לזה. נכון, לא היית בסדר. לא התקשרת, לא קיימת הבטחות, פגעת בי ולא התנצלת (כי המשפט ההוא שלך בתגובות, הוא לא התנצלות, בייב). ובכל זאת יכולתי לשבת ולכתוב חצי עמוד מחורבן בשבילי, בשביל לדעת שאני יכולה. ולא עשיתי את זה. ופרק ג גם ממתין בינתיים.
ואני חושבת גם על העיניים הנוצות של ביתי כשהיא הצליחה לנצח אותי היום ואני יודעת
שהכל בסדר.
הכל נמצא במקומו והשמים כנראה, שוב, לא נפלו ולא יפלו.
ואני נושאת תודה, אמיתית, ממקום ריק לגמרי משנאות וציניות,
על האהבה שאני חווה בחיי - על ילדי, על בן זוגי, עליך אהובתי ועל חברי הכל כך קרובים, כל כך נאמנים, כל כך מלווים.
ועוד תודה - על יומיים רווי עונג וחיוך וצחוק וחיבוק ושנינה ועיניים חודרות ומלאות אהבה.
(ותודה לך חברתי- אהבתי החדשה. ותודה לך איש קטן חמוד שנראה-מה-יהיה-איתך-הלאה-ובינתיים-יש-לך-הרבה-על-מה-לחשוב),
לילה טוב
אוהבת. מאד.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 0:38
