בצהריים אמרתי לזוגי שלי, שלאיש בקצה השני של חיי יש בעיה.
אנחנו טסים מחר לתורכיה, לשבוע. והוא אומר שזה בלתי אפשרי לא להתראות שבוע.
הזוגי, במבט שואל אומר לי: "אז מה הבעיה ? תפגשו הערב..."
זה לא שמצמצתי בהפתעה. אני מכירה אותו לא מהיום.
אבל על הרקע של היום המעצבן (סידורים, אריזה, ניהול הילדים...), זה היה טיפה מפתיע בכ"ז...
אז הכנתי ארוחת צהריים. ישבנו בכייפ. חברה באה אלינו והתגלגלנו מצחוק.
ההתעלמות ב א מ ת משחררת.... 😄
השארתי את הבית הפוך ונסעתי.
הוא בכ"ז ביקש שאקנה לו משהו, הזוגי.
אז נכנסנו לסופרפארם. התקשרתי הביתה כדי לוודא שהכל בסדר.
רק אחר כך הבנתי כמה זה גדול. בד"כ נתקלתי אצל חברות בבעיה הפוכה: אנחנו יוצאות לשתות קפה ומיד מתחילים טלפונים מהבתים שלהן "אמא, מתי את חוזרת ?" "איפה הנעליים השחורות שלי ?".
ואז
2 כוסות דיאט קולה ענק. סלט.
שתי אצבעות בכוס שלי.... ולשון. אינסופ של לשון. בכל מקום.
ועיניים. אוהבות. משתוקקות. חצי עצובות חצי צוחקות.
מדהים.
ואני חוזרת הביתה.
הבית מסודר ונקי. (לעומת מה שהשארתי זה בגדר נס...)
"בואי, הקפה כמעט מוכן".
ואני יושבת ומספרת לו על האצבעות שלך.
והוא מחייך חיוך ענק ואומר "ככה אני אוהב אותך. כשהעולם כולו בכף ידך"....
תודה ענקית.
לך ולך
ולחברים שלי שקוראים אותי עכשיו ויודעים שאני דוברת אמת. כל מילה.
אפילו לי קשה להאמין...
וזה רק לך:
}{
לפני 17 שנים. 9 ביוני 2007 בשעה 20:20
