קוגיטו ארגו סום

16/06/07

אתה...

כשדברנו בבוקר בזמן שרכבת
ושמעתי את החיוך שלך יחד עם ההתנשפות של המאמץ
כל כך הבנתי.
כל כך חבקתי.
כל כך ידעתי.

אנשים אומרים שאין התאהבות ממבט ראשון.
אולי זה נכון, לא מתווכחת.
אבל אתה, מהרגע שראיתי את הכתב שלך , ידעתי שזה אתה.
כשראיתי את העיניים שלך,
עין אחת צוחה ועין אחת בוחקת, הבנתי שאני יודעת שאני יודעת.

ולא אכפת לי כמה זה נשמע מבולבל (ואולי לא), וכמה זה נשמע ונילי (ואולי לא)
ובכלל כמה ואיך זה נשמע - זו האהבה שלי אליך, אותך, עליך...

ובעוד כמה שעות, אכבול אותך.
אהפוך את התחושות שלך למצב פיזי.
אוציא את הדמעות שלך החוצה.
אנפץ את המסכה.
לנפץ. מילה קשה. וואלה.

זה כבר לא לנסות, אתה אומר.
זה לרצות.
זה להיות.

ואני כל כך,
כל כך,
רוצה אותך.

ויש עוד המון. ויהיה.
תשוקה וגעגוע.
מים.

אני אוהבת אותך.



20/06/07

הימים עוברים כל כך מהר.
כל כך בהתרגשות.
כל כך הרבה מים. ונוזלים אחרים.
אוהבת נורא את הזיעה שלך, בעיקר זו שגיליתי אתמול - בבית השחי שלך. שלי.
ובעוד שבוע, בדיוק,
זה יתהפך.
אתה תקשור אותי.
פיזית.

המיקום, המהות, כבר ברורים.
לשנינו.
אני מאולפת. אתה מאולף.
תדהמה.
שוב.
אני חושבת שהאירגונים לטובת שלומם של בעלי החיים אוטוטו יוצאים עלינו.
המון פרפרים מוחזקים שבויים בגבולות הגוף שלנו.
המון גם מצליחים לברוח, זה נכון,
אבל קצב ההתרבות שלהם מדהים.

אני אוהבת אותך.



***
את אתמול אני עדיין לא מוכנה לכתוב. כשאהיה - אכתוב. מבטיחה.
רוצה שתדע, שתדעו, שהיה מדהים.
לכל הצדדים - היפים, המיניים והקשים.

כן,
יש המון פחדים. שלי. שלך. שלו. (וזה נכון באופן שווה לשניכם)
הדברים לא ברורים לגמרי.
אבל אני לא אתן לפחד לעצור אותי.
מקוה שגם אתה תהיה חזק.

אוהבת. נבוכה. מפרפרת. נוזלת. אוהבת.

}{