קוגיטו ארגו סום

לאמר את מה שאמרת, במשפט יותר כוללני,
אומר, שאתה יודע מה לעשות בגוף שלי,
זו רק הנשמה, שאתה לא יודע איך לטפל בה.

אז למה ציפית ?
ולמה אסור לי לבכות ?
ואיך זה שאתה בכלל מצפה, שלא אתחרט ?

כן, אני רוצה. אני מרגישה מוכנה.
אני משתוקקת. אני מאמינה שאני יכולה.
אני מאמינה בך. באהבה. ביכולת המנטאלית. של שנינו.
אני גם יודעת שאני חזקה. ובטוחה בזה שאתה חזק.

ובכל זאת -
ברגע האמת לא היית שם.
איך אני יודעת ?
כי העייניים שלך לא משקרות.
הכל נכון.
אתה יודע מה לעשות בגופי. עם גופי. על גופי.
אבל כשאתה קורע לי את הגוף,
בעצם מה שנקרע זו הנפש.
ועם זה, אתה עצמך מודה, אתה לא יודע להתמודד.
אין לך מושג.

וכן,
הטיעונים שלך משכנעים.
כן, יש לי אחריות. אני ביקשתי.
מה ביקשתי ? התחננתי...
כמו שאני מתחננת עכשיו, דרך אגב.....
ולא,
לא היה יכול להיות לזה סוף אחר. שנינו ידענו. מההתחלה.
ואל תספר לי שלא ידעת.
אתה זה שיודע.... בדיוק כמוני.

וחמוד שלי ... אני מבינה.
אתה קצת עיוור להבנה הזו שלי, אבל אני מבינה.
זה לא גורם לי להפסיק להתחנן.
ההבנה לא גורמת לי להפסיק לרצות. להשתוקק.
ואני לא כועסת. באמת שלא.
אני פגועה. בדיוק כמו שאתה פגוע, גם אם הכיוון שונה קצת.

ככה זה להיות שרוטים (בהתחלה ציירתי חיוך, אבל הוא לא במקומו, אני רצינית. מאד.)



* הבהרה קצרה מאד -
פוסט מסויים שקראתי עכשיו העלה בי טריגר קשה. הפוסט לא כוון אלי
ואיני מכירה את כותבו מעבר לכמה מילות נימוסין (ואולי מסתבר שחבל שכך....).
אבל,
הפוסט הזה העלה בי המון רגשות רדומים. קטעי עבר. חלקם קשים. מאד.
בחרתי שלא להגיב לכותבו ואני כותבת בשלי. את שלי.

אף אחד ממכריי הקרובים אינו רשאי לזקוף את הטריגר הזה לזכותו :)