אי שם במרחב קיימת לה סאבמיסיב.
והיא את נפשה נותנת.
כורעת לרגליו. ללא סייג. ללא ספק. באומץ שהוא אינו אלא ביטחון מכחיש סכנה.
ובמקום הזה הערום מהגנות ומגננות הוא נוגע. ומכריח למצוא את שהיא עצמה טמנה.
וכשמתחילות ההלקאות, הוא מבתר עוד ועוד שכבה.
עד לחוסר אונים. עד שלא נותר לה אלא למצוא את עצמה. כי בתחתית עומק התהום אם אין אני לי, מי לי?
אני לי, ואדוני לי שם שבחוץ כמובן – היא אומרת.
סאבמיסיב ברת מזל...
אי שם קיימת לה סאבמיסיב.
שאלוהים בירכה בשולט אל מול דמות גשמיותה.
ובתוך משחק של חיים ומוות היא זוכה למצוא חירותה.
אל הצוהר למישור בו מתהלכת על אוויר, אך כל כך מחוברת לקרקע. איתנה כשורש עץ אלון. ירוקת-עד. נצחית. מקיימת את כל שאלוהים התכוון לו בה מבראשית.
אי שם קיימת לה סאבמיסיב.
והיא שלו והוא שלה. ולעולם הוא לא ידע להבין כמה יקר דבר זה עבורה.
מהפינה יצפו עיניים בכיצד הוא ספק מענג-ספק מכאיב את קווי קיומה. כאֵם יגן, כמענה ישפילה לעפר וכמלך ירימה להדר. ומברת מזל זו עוד תידרש ליטרת הבשר...
והנה, כשהיא לעצמה, מה היא?
מתוך האבדון הובלה אל שאבד, שהוטמן והוחבא.
אי שם קיימת לה סאבמיסיב.
ולה כל שאחותה רוצה...