אחרי לילה של מוזיקה, שתיה והופעות כמו שרק בדסמים יודעים לתת, חוזרת הבייתה ומסתכלת על חותמת המועדון שקיבלה את פניי לקולקטיב החדש שלי – “One of Us”.
מגיל צעיר הפסקתי לחפש להיות שייכת. לא פחדתי לחיות מחוץ לקולקטיב. אהבתי את היותי שונה, מנוכרת וחופשייה מאותו גורם תלות מגביל של ה-"ביחד", של ה-"חלק מ-".
אבל כשגיליתי את מקורותיי בבדסמ, כשראיתי היגיון שקודם לא היה – כבר לא הייתה לי ההתנגדות להיות חלק מ-.
הגעתי הבייתה. וכמו בכל בית לכל אדם יש דרך נפרדת משלו, אבל יש בסיס אֵם לחזור אליו ולצאת ממנו; לשאוב תשובות, תהיות והשראה.
גוונים רבים לבדסמ; אסכולה ותיקה-ישנה, אסכולה צעירה-חדשה. – והם כולם קסם.
העומק, הבאלנס בכל אקט, כל סתירה (כאב ועונג, לקיחה ונתינה, תחושת ההעצמה דווקא מתוך ההשפלה אם היא חלק מהסשן) קיימת בסינרגיה ייחודית שלא קיימת באף מערכת אחרת. הזיכוך, הפוקוס שמושלך כעת על כל תחום בחיים, חוויית ה-"אני האמיתית". וכל זה רק מלראות את עצמי שם, לקרוא, ולחוות במנטלי.
עוד מהדהדת הגאולה בגילוי שכל מה שחיפשתי אחריו וגרם לי להרגיש כל כך טוב ונכון – באמת קיים. בדסמ הוא לא אגדה אורבנית או פנטזיה רחוקה מהישג, אלא גוף חי ונושם.
הוא עולם; עולם של חופש בתוך גבולות. עולם שמעודד תחושות ורגשות, לא מעודד לדכא אותם.
הוא צורך; צורך על מנת לתפקד. בלעדיו, אדם כמו מת מהלך. כמו לא קיים.
להיות חשוף, לשחרר באמת. להתפרק ולהיבנות. כל אותם העקרונות שהקשר הבדסמי מכריח אותך להם. ולא משנה כמה ניסית בעבר – רק כאן זה עובד. הנקודה הזאת בה הבודי והמיינד פתאום מתלכדים. סינכרון. אין דיסוננסים. העצמי האמיתי והעצמי האידאלי – אחד הם. חיבור לעצמי הכי חזק שיכול להיות – לכל מחשבה, לכל תחושה וחוש, לכל רגש. תחושת החדות הזאת...
ואני עוד טרם מימוש מלוא הפוטנציאל של הקסם שהוא הבדסמ.
אבל בינתיים חותמת ה-One of Us קורצת לי מזווית עיני. קהילה שכותבת מחדש את ההגדרה ל-acceptance, כנות, כבוד וסולידריות. וכל שנותר לי הוא לומר – תודה.
זהו פוסט שכולו אהבה והוקרה לתורת הבדסמ והקהילה – בשם החוב העצום לכל התשובות לפלונטרים ישנים שפתאום מוצאים עצמם פתורים בראשי.
אז עכשיו, ברגע הזה, כשנכנסת למיטה ועוצמת עיניים – גאווה צנועה מתעוררת בי כאשר מפנימה;
כן, אני –
one of them Us now
