יומנה של אסטריד

אני מפחדת להתמזג בך ולאבד את עצמי , ככל שזה מעמיק אני מרגישה שאני פחות שולטת בזה , המוח שלי עף ומדמיין וחולם . אני חושבת על זה שילדים לא חושבים ככה על ההורים שלהם , ואני בכלל ילדה שלך אז למה שאפחד בכלל מזה ? מה רע אם באמת אאבד את עצמי בך אם אתה דאדי טוב ואוהב ? דאדי אני מפחדת מזה , איך אדע אם זה מוגזם מדי או מופרע מדי ? אני מסתכלת עלינו מבחוץ , מנסה עוד לשמור על הגיון בריא , זה גם לא עובד לי. אני כבר בעולם אחר , בעולם שלך , בעולם של טבע ומדבר וחבלים ויצירתיות ועומק וכאב ואמת ואפלה , בעולם שבו אוהבים אותי ומגדלים אותי. לפעמים אני מרגישה את האהבה שלך כמו פיגומים שנבנים סביבי , האהבה שלך מתוכננת ומובנית , לפעמים אפילו נראית לי שיטתית. בהתחלה עוד נאחזתי בלבחון כל הזמן שלא מלבישים עליי איזה פרוטוקול גנרי של ליטליות. אין לי במה להיאחז יותר , כבר ברור לי שמה שהולך בינינו נדיר, הספקנו לצלול לתהום עמוק ולצאת ממנה . אין לי דרך חזרה, אני כולי פלסטלינה בצורת לב בשבילך