אמא איבדה בי תקווה. אני רואה לה את זה בעיניים. היא כבר לא מאמינה שיהיה לי טוב, שאני אחזור לעצמי. ואני מאמינה למבט שלה. ומאבדת תקווה בעצמי.
אני מנסה לנשום, לצוף מעל המים. להתעורר מהחלום ולהיות צלולה במחשבותיי.
אבל על מה אני אחשוב? על זה שאני לא מצליחה בכלום? על זה שאני כישלון? על זה שהחיים שלי דפוקים ואני עוד יותר?
אז אני נושמת עמוק, וחושבת לעצמי שאני בתכלס גיבורה, וחזקה, כי עברתי הרבה ואני עדיין פה, אז זה כבר הצלחה לא?
עשור כבר שאני בוחרת בעצמי. בחירות פח אבל בכל זאת בחירות שלי.
אז אולי אתחיל כבר לבחור בשביל עצמי, ולא בשביל אמא. אולי אמצא לעצמי את התקווה שאמא איבדה.
כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו.
ומבוגר? מי צריך להאמין בו?
כל אחד צריך מישהו אחד שיאמין בו.
ואם אין אני לי מי לי? אז אני לי
ואמא! את תראי שאני אצליח! לא בשביל להוכיח לך, ולא בשביל אף אחד!
אני אנסה פעם אחת אחרונה.
