לפני חודשיים. 2 בספטמבר 2024 בשעה 9:35
השעה שלוש בצהריים, אני עייפה וכמעט נרדמת לשנצ, מנמנמת על הספה עם סיינפלד ברקע.
בדיוק סיימתי ג׳וינט, ואני רגועה. נינוחה.
בזמן האחרון ממש טוב לי, זה מוזר. כבר תקופה אני ללא התקפי חרדה וישנה טוב.
קטע, בדיוק לפני חודשיים הכרתי את דאדי, מאז אני פורחת, לגמרי בזכותו אפשר לומר, אני אסירת תודה אליו כל-כך, מאוהבת עד הקצה.
׳אני כל-כך מתגעגעת אליו׳ חלפה מחשבה בראשי. ובאותו הרגע, כמו קסם, הודעה בטלגרם מדאדי. ׳הוא מרגיש אותי?׳ אני תוהה.
״מה נשמע מתוקה? דאדי מתגעגע נורא״
-״גם אני דאדי״
״מאוד מאוד״ אני מוסיפה ושולחת לו סלפי מחייך.
-״מתוקה שאת״ הוא עונה, ואני מרגישה אותו מחייך.
-״מחכה כבר לראות אותך דאדי״ אני כותבת ספק מבקשת.
-״היום אחרי העבודה אני אגיע. תלכי לישון קצת ואז תתארגני לקראתי, אגיע בסביבות עשר״
הלב שלי שורף, אני מתרגשת ממש, ונכנסת לניתוק לרגע
-״מתוקה?״
-״כן דאדי״ אני עונה במהירות, ״אני מתרגשת, אני פשוט קצת מתלהבת מדי״
-״כמו תמיד״ הוא עוקץ.
-״ניראה לי שאני יודעת מה ללבוש דאדי, ני מתרגשת״
-״גם אני מתרגש דובשנית שלי, יאללה לכי להתקלח ולנוח״
-״;*״
השעה 21:00 השעון מעורר מעיר אותי בבהלה. ׳עוד שעה דאדי פה׳ אני ממלמלת לעצמי, ומחייכת בהתרגשות, מקפצת קצת במקום.
לבשתי את הבייבידול השחור שלי, הוא עשוי מתחרה וקטיפה שחורה, עם פפיון שחור גדול באמצע וחצאית מלמלה קטנה שגם היא מתחרה.
מרחתי על השיער את הסרום הריחני שלי וסידרתי אותו עם קרם.
חשבתי קצת איך לסדר אותו ולבסוף החלטתי להדק סיכות פרפרים שחורות, נוצצות. ״יצא מהמם״ אני שומעת קול מאוחרי, וקולטת שדאדי עומד שם כבר כשתי דקות ומסתכל.
אני מסמיקה ממבוכה ונופלת לרצפה על הברכיים לרגליו. ״דאדי! מה השעה? הקדמת? אני אפילו לא שמתי לב שבאת״ אני ממלמלת בקול מתנצל.
דאדי יורד לרצפה והתיישב בישיבה מזרחית, מביט בי ושואל ״למה את מתנצלת מתוקה שלי? אני כל-כך שמח לראות אותך מתארגנת ומשקיעה בתהלבות בשבילי״ וממשיך בעיניים נוצצות ״אני רוצה שתמשיכי להתארגן, אני רוצה לראות את כל האאוטפיט שהכנת בשבילי״
העיניים החומות שחורות שלי נפערות בהתרגשות ״אני באמת רציתי להיות הכי יפה בשבילך דאדי! תודה שאתה ככה מבין אותי דאדי״ אני כמעט בוכה תוך כדי שהוא עוזר לי להתרומם.
אני נעמדת לצדו מול המראה בשירותים, מסתכלת עליו והוא עלי, דרך הראי. דאדי נראה מדהים, הוא בדיוק חזר מפגישת עסקים אז הוא לבוש מחויט אלגנטי כולו, חליפה, ווסט, עניבה וחולצה מחויטת לבנה. מכנס אלגנטי מגוהץ, ונעליים שחורות מבריקות.
העיניים שלו שחורות, בוערות, רציניות, והחיוך שלו הוא שובב וממזרי.
הזקן שלו קצר ומסודר, העצמות לחיים בולטות, מעניקות לו מראה מפוסל.
העיניים שלנו נפגשות ואני נחנקת, נאנקת, גניחה קטנה יוצאת מגרוני, כשדאדי לופת אותי אל חיקו, והריח שלו מסחרר אותי. אני מכורה לריח שלו, זה ידוע.
אני נזכרת שדאדי ביקש ממני להתארגן והולכת לגרוב מהר את הגרביים השחורות שלי, עם המלמלה.
אני נועלת את נעלי הבובה המבריקות, תוך כדי שמרגישה את דאדי מסתכל עלי, שורף אותי במבטו כשאני מתכופפת לסגור את אבזמי הנעליים.
מבט אחרון במראה, וזהו אני מוכנה.
אני מציצה מהפרוזדור ורואה את דאדי יושב בכורסא מחכה לי.
הוא נראה כמו האיש הכי חשוב בעולם בעיניי, כשהוא יושב רגל על רגל, תוך כדי שמזמזם לעצמו איזשהו לחן שאני לא מכירה.
אני ממהרת אליו ומתיישבת בסימן מבטו על הרצפה לידו ודאדי מגיש לי ג׳וינט שהוא גילגל לי. ״תודה דאדי״ אני אומרת בחיוך, נותנת לו נשיקה קטנה בברך.
״חמודה שלי״ דאדי צוחק ״תראי איזה חמודה את, מה? לא מגיע לך?״
בדרך כלל ילדות לא מעשנות, אבל אני צריכה כי זו התרופה שלי, אז אני מהנהנת בחיוך לדאדי.
הוא מכין לעצמו אספרסו ולי נס פושר גדול, שיהיה עם הגוינט.
אני לא מפסיקה להסתכל עליו, הוא נראה כל-כך חתיך ויפה ומרשים ומדהים ובוגר ומיוחד ו… אני יכולה להמשיך עוד הרבה, אבל דאדי קוטע את מחשבותיי, ״על מה את חושבת ילדונת?״ הוא שואל בחיוך ממזרי, כאילו קלט שאני חושבת עליו. אני מרגישה אותו כל הזמן במחשבות שלי, כאילו שהוא קורא אותן, זה מחרמן אותי ממש. דאדי מחייך, אני מסמיקה, קולטת שעיניי מכוונות חזק לכיוון האיבר שלו שמנסה לפרוץ את הרוכסן.
״אני כל הזמן חושבת עליך דאדי״ אני ממלמלת ספק רוטנת, ״אתה השתלטת לי על הראש!״. החיוך של דאדי מתקשה קצת, ופניו מרצינות, ״את לא אוהבת את זה ילדה שלי?״ הוא שואל בכנות רבה. ״את יודעת שאני לא בראש שלך, מה שאת מרגישה זה סה״כ אהבה, אנחנו חושבים אחד על השנייה בגלל האהבה״ הוא אומר ומלטף לי את הראש. ״בטח שאני אוהבת דאדי״ אני מבהירה. ״זה סתם מפחיד קצת, פשוט אף פעם לא הייתי ככה״ אני מסבירה לו. הרגל שלו פתאום מרגישה לי כל כך חסונה, יציבה ואני מחבקת אותה בכל כוחי, מצמידה אותה לחזה.
אני מתרוממת קצת מהריצפה לנאדו תוך כדי שדאדי מושך לי בשיער, נפלטת לי אנחה קטנה, ואני מרגישה את הנעל שלו בין רגליי.
הוא משחרר את השיער ואני מתיישבת, על הנעל.
הכוס שלי פועם, לפי קצב הלב, ואני מרגישה את התחתון שלי מתרטב.
אני כל-כך מובכת, אבל לא שולטת בעצמי, וגונחת לרגע כשרגלו משתפשפת בי.
אני מרגישה את החרמנות של דאדי כשהוא תופס לי בשיער ואני מתחילה לנוע ולזוז על הנעל שלו, מרטיבה יותר ויותר.
אני כבר לא שולטת בעצמי, דאדי תופס אותי בשיער ואת אצבעות ידו השנייה אני מלקקת ודאדי דוחף אותן לפי ותופס בלחי מבפנים ומבחוץ, זה כואב לרגע, ואני נאבקת, אך דאדי לא משחרר, הוא עוזב את הפה שלי ותופס בשתי ידיו את את ידיי ונעמד.
אני יושבת על הרצפה עם רגליים מקופלות החוצה משתפשפת על רגלו של דאדי, הוא מרגיש לי כל-כך יציב וחזק, ובאותו רגע לא חשבתי על כלום, רק על זה שאני רוצה להרגיש את הרגל שלו כמה שיותר, כמה שיותר חזק.
אני מתנענעת קדימה ואחורה עם האגן רוכבת בכל הכוח. כבר לא אכפת לי כיצד אני נשמעת, כיצד אני נראית ומה מצב התלתלים והסיכות, כולי נוטפת ורועדת אנקות וגניחות ספק אומללות ספק מצחקקות יוצאות ממני.
״מתוקה שלי, ילדה שלי, את נהנית להשתפשף ככה על דאדי? להיות חרמנית כמו כלבה קטנה?״ הוא שואל בהנאה תופס בצווארי לכיוון האיבר שלו.
ועוצר את הרגל מתנועה,
״א..ני.. רו…צה עו…ד ו…עוד״ אני בקושי מצליחה לדבר ברעד.
״אני רו…צה לגמור דאדי״ ״בבקשה״ אני מוסיפה ומתחננת.
״אני אספור עד שלוש ואז את תגמרי, מובן ילדונת?״
אני מהנהנת בהסכמה, לרגע לא מפסיקה לנוע. מרגישה את דאדי מזיז את הרגל לפי הקצב שלי.
״אחד״ הוא מכריז, ואני רועדת
״שתיים״ ואני מגבירה קצב
הוא תופס לי חזק בשיער, ואני מייללת
״ש..לוש!״
רעד בלתי נשלט השתלט עלי, ורטט חולף בכל גופי מלווה בצמרמורת של התרגשות.
ואני קורסת על הרצפה.
