אני יושבת מחוץ למועדון. כולי מזיעה ומנותקת.
כשישבתי בפנים כל שנייה באו לשאול אותי אם אני בסדר, אני עונה שכן.
אבל כנראה אם כלכך הרבה שואלים, כנראה שאני לא באמת בסדר, והאמת שכן.
כבר שתיתי שלושה פחיות קפה ואיבדתי את הסיגריות. לא עישנתי אפילו גוינט אחד, ושתיתי וודקה עם ספרייט שלא סיימתי.
רציתי חיבוק מדאדי והוא לא פה, אז החלטתי לקנות לי בובת חיבוקים. עדיף מכלום.
האמת שאני מתה לסשן.
שומעת את הספנקרים מכל כיוון ועם כל הצלפה הלב שלי קופץ. כמה שאני רוצה גם.
אני מרגישה את הכוס שלי דופק לפי קצב המוזיקה וחושבת שאיזה באסה שאתה לא פה. איזה באסה שאתה בגבס. איזה באסה.
מעניין איך עוברת עליך השבת. מציקים לך? כיף לך? האורחים נחמדים? מעצבן שאתה שומר השבת, היית אמור להיות פה לידי.
המוצץ שלי לא איתי, וטוב שכך. כמה הייתי רוצה עכשיו להיות בליטל ספייס, אבל איתך דאדי.
ביקשת ממני לפני שבוע לשמור על הרגליים סגורות, אז אני שומרת עליהן, הדוקות אחת לשנייה.
אני מנסה לנשום, לחשוב מה מציק לי, למה אני לא רוקדת ונהנית כמו שציפיתי. והאמת, שאין לי תשובה. פשוט בא לי להיות במיטה. בשקט.
אז יצאתי החוצה ואני יושבת עם עוד פחית קפה שעדיין לא פתחתי, וכותבת, את מה שאני רוצה שתשמע. את מה שעובר עלי, כמו שביקשת.
האמת דאדי? שאני פשוט מתגעגעת. קשה לי לחשוב כמה אתה בודד עכשיו לבד במיטה, עם המבט העצוב שלך.
פשוט רוצה לראות את החיוך שנהיה לך בגללי.
ואז גם אולי אני אחייך.

אי אפשר לצרף תמונה משום מה אז אולי אצרף מחר כשהתקלה תעבור
