הוא כל הזמן צץ לי במחשבות, הבן זונה הזה.
אני רואה אותו בכל התנהגות שלי, כאילו הדפוסים שלו, נדבקו אלי.
וזה מעצבן, מאוד.
כשהיינו יושבים אצלו בסלון, תמיד היה הפחד הזה שהשכנים יתחילו להרעיש, ואז יקרה משהו נורא.
הוא יתעצבן, הלך עלי.
אז אני הייתי יושבת מכווצת לידו, מתפללת שהיום השכנים יהיו בשקט. מתפללת שהילדים יסתמו.
שקט נורא מפחיד אותי, אני לא מסוגלת לשבת בשקט, וזה קטע, כי גם הוא. אז היינו יושבים כל היום עם טלוויזיה דולקת. חדשות.
איכ. שונאת חדשות. לא יכולה לראות את הפרצופים הרציניים המדכאים האלה.
והיו את הרגעים הנוראים יותר, הרגעים שבהם הוא היה מחליט שהוא רוצה להראות לי סרט.
הייתי יושבת שעתיים מרגישה בשיעור במקום להתרווח בערב אחרי העבודה.
הוא לא היה מסכים לראות סיינפלד ופרנדס. ומי שמכיר אותםי יודע שאלה הסדרות שלי. לפחות הוא לימד אותי לאהוב את הפיג׳מות.
היו גם הליכות. הוא היה מכריח אותי לעשות ספורט. היום אני לא מסוגלת.
והחשבון בנק שלי, שהוא היה עוקב אחריו.
והחברות שעד עכשיו לא מסכימות לדבר איתי.
הפחד מצעקות. הלחץ. הסטרס שליווה אותי, אני עדיין חשה אותו.
כל-כך הרבה דברים שנטבעו בי עמוק. איך משתחררים.
כבר כמעט שנה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. ועדיין, הוא מופיע לי בסיוטים.
אני עדיין מרגישה אותו סביבי. אני עדיין פוחדת שהוא מצותת לי.
הוא התגלמות כל הדגלים האדומים, אז תודה שבזכותך עכשיו אני יודעת לראות אותם ולומדת להתרחק.
