פוסט טראומה היא כמו סכיזופרניה, רק שבמקום לשמוע קולות שמדברים אלייך, את שומעת את עצמך. מקללת. בוכה. לפעמים אפילו הפוסט טראומה מדברת במקומי בקולי קולות.
הפוסט טראומה מנהלת אותי.
היא בתוכי.
היא החרדות שלי.
היא השנאה שבתוכי.
היא האשמה.
היא העצב.
היא השחור.
כשאני מטיילת בחוץ אני לא רואה ירוק, הכל נראה לי אפור ומשעמם. אני מתגעגעת ללהנות בטבע.
כשהייתי קטנה היינו מטיילים המון.
אבא לא היה עובד בימי שישי, אז אחרי הלימודים שמסתיימים ב12, אבא ואמא היו אוספים אותי ואת אחיות שלי מבית הספר והיינו נוסעים לטייל בטבע.
אני זוכרת מערות, מלא ירוק, פטריות, כלניות, רקפות ומפלים.
היו גם מוזיאונים אבל זה משעמם.
אני רוצה לחזור לרגעים האלה, של התמימות. שבהם אני לא שמה לב לכלום מלבד לירוק שסביבי. להתרחק מהעיר ולשמוע את הציפורים והזבובים.
אני מתגעגעת לפשטות שהייתה לי. לזה שהייתי מסוגלת פשוט ליהנות מהרגע.
עכשיו אני יושבת בבית, עם כוס מנצנצת וקשית וורודה ושותה קוקטייל וודקה אפרסקים.
אני לא אוהבת לשתות. לא אוהבת את הטעם של האלכוהול.
אבל אני כל-כך מלאה באשמה ועצב ושום גוינט לא עוזר (לפחות לא מהמאוזן שיש לי)
אז עשיתי לי כוסית
וגם היא לא עוזרת
אבא הגיע, אולי אבקש ממנו לקחת אותי למצפה לראות שקיעה
