הסיפורים של פסטי

כשהייתי בת 10 סבתא נסעה לצ׳כיה,
היא שאלה אותי מה ארצה שתביא לי משם, ואני ביקשתי, איצטורבל. שישקה.
אני זוכרת איך התרגשתי כשהרגשתי אותו בידי, הוא היה עדיין מעט קריר, והריח שלו, הו הריח, כמה שהוא היה נעים.
מאז שהייתי קטנה הייתי ילדת טבע.
הייתי מסתובבת ביערות עמק האלה ששם גדלתי
וכל היום מצלמת פרחים, אבנים, עצים
וכמובן איצטורבלים
הכי אהבתי לקשט אותם ולתת כמתנה לאנשים שאוהבת.
היום אני פחות יוצאת לטבע, חיללתי אותו, כשנאנסתי ביער האהוב עלי ליד בית.
אני עדיין חולמת על לילות לבנים תחת שמש שחורה מנוקדת בכוכבים זורחים.
אני עדיין מפנטזת על קמפינג ומדורת תפוחי אדמה.
אני מתגעגעת לפטריות, לכלניות, לרקפות, ולצבים.
אבל הטבע שלי, הוא כבר לא מקום מוגן בשבילי.
הוא מקום שאנשים רעים פוגעים בי שם.
מתגעגעת לטבע התמים שהיה לי פעם
לריח האורנים ולגשם.
מתגעגעת לפשוט, לתמימות, ולאור שהיה בי,
שעכשיו כבר שום מדורה לא תצליח להבעיר מחדש.