הסיפורים של פסטי

השעה 07:00, אני עדיין ישנה. מה הטעם להתעורר? הוא גם ככה לא יבוא עכשיו. אז אני ממשיכה לישון.
14:35 הודעה ממנו. ״מה נשמע?״ ואני ישנה, לא מרגישה, שהוא מתגעגע.
17:00 התעוררתי. איזה כיף זה להתעורר ולראות שמחכה לי הודעה ממנו. ״אתה תבוא היום?״ אני שואלת ״כנראה״ הוא עונה. ואני? מתרגשת.
שותה קפה, ומחכה
מעשנת גוינט ועוד אחד, ועדיין מחכה
נכנסת להתקלח, מסתבנת טוב טוב, בכל החורים ובכל הפינות. אני צריכה להיות נקייה לכבודו.
מתלבשת בבגדים הכי יפים שלי, גרביוני רשת ושמלה וורודה. הוספתי גם קשת וורודה וסידרתי את התלתלים. אני רוצה להיות הכי יפה בשבילו.
והוא עדיין לא פה.
יאללה עוד גוינט. עוד קפה.
אולי אני צריכה לאכול?
לא, אני אחכה לו, הוא בטח יביא משהו טעים.
אז אני מחכה.
השמש כבר שקעה מזמן, והשעה 22:30. הוא עוד לא פה.
אני מסדרת קצת את החדר, מטאטא, מנגבת.
עושה נשימות ומתפללת.
״מתי אתה פה?״ אני כותבת
״אני מנסה להגיע הכי מהר אלייך, ילדה שלי״ הוא עונה
אז אני מחכה עוד
׳אולי הבגד הזה לא מתאים כלכך׳ אני מהרהרת
ומחליטה להחליף לחצאית שחורה וגופייה וורודה, וגרבי תחרה.
״נו איפה אתה?״ ״אני מחכה לך כלכך״
אני מחכה, ומחכה, וכמעט מתייאשת
ופתאום, הדלת נפתחת. ואני נופלת מהתרגשות על הרצפה. הלב שלי דופק ואני מרגישה אותו מתמלא באושר. כמה חיכיתי לראות אותו.
הרגע הזה, שאני מסתכלת עליו, יודעת שכל ההמתנה לא הייתה לחינם. הכל היה שווה את הרגע הזה, שהוא פה. המשיח שלי.