בוקר טוב, קמתי מלאת מחשבות וביקורת לגבי עצמי. מדוע מיניות תופסת מקום מרכזי בחיים שלי? האם זה תקין ועוד תהיות.
כיום גרושה אך נישאתי לאדם שיש בו את כל התכונות לבן זוג מושלם. מלבד תשוקה. מערכות יחסים רעות לפני ההיכרות עם הגרוש הביאו אותי לבחור את החבר הכי טוב שלי. אבל ויתרתי על משיכה מינית. זכיתי בחיים שקטים, גבר נאמן, טוב לב, חדש מהניילונים, אבא טוב חייתי כמו נסיכה בבית. אך כביתי את עצמי מבחינה מינית ופעם בחודש חודשיים בלי חשק כדי לסמן וי איפיינו את חיי שנים רבות( היינו נשואים 19 שנה). עד אשר פתחתי את הנישואים לפני מספר שנים כי הרגשתי אדם מת.
גיל 40 מביא איתו עוררות מטורפת בלתי מוסברת. זה חזק, זה מעסיק אותי כל הזמן. אני אדם רעב: פיזית, נפשית מינית וכמובן שליטה שהתוודעתי אליה בשנתיים האחרונות.
ברור לי שזה לא המצב אצל כולם, האם זה רע?
זה תלוי בשאלה האם זה פוגע במהלך החיים התקינים ובבחירות ושיקול הדעת. האם זה מחייה אותי? או מהווה התמכרות לא בריאה?
אז חקרתי ולא אני לא מכורה, זה לא פוגע בשגרת חיי( אולי יותר שעות כלוב) אני כן מתוסכלת מכך שאין לי מין זמין, אינטימיות והכלה. ולמה? כי אני בוררת, כי אני צריכה מכלול. ולא משחק מדי פעם, לא יכול להסב לי נחת. העונג הוא רגעי ולא עמוק מספיק להחזיק את המכלול והמורכבות שבי.
לכן חשוב לי למצוא קשר שקיימת בו התאמה מינית מקסימלית ומה שלא,להשלים בתקשורת.
כל הבלוג שלי זועק צימאון למשהו מיוחד, מישהו מיוחד שיוכל להכיל את כל הטוב הזה, שיהנה מהמתנה הזאת שהיא אני. יש בי הכל ואני לא מכירה הרבה נשים כמוני שהן גם וגם וגם וגם.
היכולת שלי לאהוב ולשלוט להיות ונילית וסוטה לדרוש אך באותה נשימה להעניק כל כך הרבה. ולתת מקום בטוח לפרוח, לצמוח, לשמוח!
החיים כל כך משעממים בלי מיניות, מיניות זה חיים, תוצר, יצר, כמיהה, תשוקות ומחשבות שגורמות לי לחייך. שאני משמחת אחרים אפילו רק מהמילים שלי.
אני תמיד מתבוננת פנימה ושואלת שאלות, מבקרת, מתקנת את עצמי. זה חלק שבי שלא הייתי רוצה לכבות. מספיק זמן מחיי ויתרתי על הגרעין שמניע.
זהו, מספיק חפירות להיום. מחר אולי בלוג חרמנות.
🩷
